העז או מי זאת סילביה?
תיאטרון הבימה
אופק מתתיאס
ההצגה "העז או מי זאת סילביה?" אילצה אותי להגיע למורת רוחי לאולם מסקין המתפרק בבית תיאטרון הבימה. הכניסה לאולם נראית ככניסה אל בית משותף בשיכון נידח בדרום ת"א. דרך חדר מדרגות עלוב עולים ל"אכסדרה" של האולם, שגם מתנ"סים לא היו מתהדרים בה. האולם עצמו קודר ומרופט, והכל בו זועק יושן. על מקומות כאלה נהוג לומר בחמלה, כי ידעו ימים טובים יותר, אולם לא כך הדבר לגבי מסקין, שחף מכל הדר וקסם של היכל תיאטרון ונראה יותר כמו סוג של עליית גג. כאילו היה בן חורג לתיאטרון הלאומי. ספק אם אהרון מסקין ז"ל היה רוצה שכך יונצח שמו.
סטיתי יתר על המידה מהנושא, שהרי בביקורת על הצגת תיאטרון עסקינן, ולא בביקורת על אולם תיאטרון. אם כן, מרטין (מוני מושונוב) הוא אדריכל מצליח ועטור פרסים וכבוד. הוא נשוי לאשתו, סטיבי (ליליאן ברטו), מזה כ- 22 שנים של אהבה מושלמת, לכאורה, מבלי שבגד בה ולו פעם אחת. הם מגדלים כהורים תומכים את בנם בן ה- 17, בילי (עידו רוזנברג), שהוא הומוסקסואל מוצהר. משפחה למופת? רק למראית עין. כבר בתחילת ההצגה מרטין מנסה לרמוז לאשתו על משהו. יש סוד שמעיק עליו. הוא שופך את ליבו בפני חברו הטוב ביותר, רוס (אלכס אנסקי), שממהר לשגר לסטיבי מכתב שחושף הכל. הסוד הנורא נתגלה: מרטין בוגד באשתו עם עז בשם סילביה. זמן קצר עובר מתחילת ההצגה עד התוודותו של מרטין בפני רוס והדלפת הסוד לסטיבי. מכאן ואילך הכל סובב סביב העז. חתול שחור (או שמא עז שחורה) עובר בין בני הזוג, שהיו נשואים קודם לכן בעושר ואושר, והם מתחילים לנהל מלחמות עולם על הבמה. כל חפצי הנוי והאומנות היקרים מתעופפים באוויר ומתנפצים על הרצפה בקצב מסחרר, כמשל להרס היחסים היפים והנוצצים כלפי חוץ. ואכן, כל קנקן שהיה על הבמה נשבר לרסיסים ונחשף תוכו. אגב כך, בדיחות על משגלים עם עיזים ועל עניינים מחדר המיטות (או האחו) מופרחות ללא הרף לאוויר העולם, וחיצים חדים של הומור מילואימניקי נמוך למדי נורים תדיר לעבר מרטין עם ניתוחים מעמיקים (תרתי משמע) של היחסים בינו לבינה (העז), למען יידעו הצופים האם בשעת מעשה העיזה היא באמת פזיזה. אדוארד אלבי, המחזאי, משלב בעניין את הבן ההומו, שהוריו מקבלים אותו, אבל רק מתוך כורח, כי זאת המוסכמה החברתית והאופנה הרווחת. מאידך, כשנחשף סודו של מרטין, אפילו רוס, חברו הטוב משכבר הימים, מפנה לו עורף בגסות. כוונותיו של אלבי טובות. הוא מנסה לבקר באופן נוקב את החברה הצבועה והמתחסדת, שלא מקבלת את השונה והחריג. גם אלבי עצמו נדחה ע"י החברה כנער מרדן, שיש החושדים בהיותו הומוסקסואל. קבלת מרטין והעז שמאחוריו (תרתי משמע) היא משל לקבלת הבן ההומו, שהוריו לא לחלוטין השלימו עם נטיותיו המיניות, הגם שהם מפגינים את השלמתם כלפי חוץ כדי להיחשב לנאורים. באופן מצער, המרחק בין הכוונות הטובות לביצוע – גדול כמרחק בין מרטין לבין אהובתו שבאחו. מעשה העז הופך לבדיחה שנטחנת עד דק במשך זמן רב מדי כדי למצות ממנה כל שביב של גיחוך, והתוצאה היא פארסה רווית טעם רע. כל החפצים המתעופפים והמתרסקים רק מעצימים את הגרוטסקה ובשילוב ההומור הנמוך נטול העידון והשפה העממית (הכוללת את השורש ז.י.ן בכל ההטיות האפשריות והבלתי-אפשריות) – הופכים את ההצגה לבעלת פוטנציאל להיות להיט היסטרי בקרב ועדי עובדים, ולא להצגה שתגרום לצופה בה לחשוב ולשאול, כפי שאולי אלבי התכוון שתהיה.
הבימוי של חנן שניר מצוין. הוא מפתח בהדרגתיות את כל הדמויות ומקנה להן אופי אמין, פרט לדמותו של הבן בילי. מוני מושונוב מפליא במשחק דרמטי רגיש, נוגע ומלנכולי, לגלם את מרטין המאוהב והמנודה. ליליאן ברטו הנפלאה נעה בקלילות בין שמחה להתפרצויות זעם במשחק עוצמתי ופרוע. אלכס אנסקי מקסים ושובה לב בתור החבר הצבוע והמתחסד, ומיטיב לעצב את דמותו במשחק מענג. עידו רוזנברג הצעיר מעט חיוור וחסר ניסיון בתור הבן ההומו. הוא היה יכול לקחת את דמותו למחוזות הקומיים והגרוטסקיים ביותר מחד, כנדרש מאופי המחזה, או לשחק בילי רגיש ופגיע עקב יחס החברה מאידך. בפועל הוא לא עושה לא את זה ולא את זה. הזמן והניסיון בוודאי ייטיבו עמו.
התפאורה של אלכסנדרה נרדי יפה ונובורישית במידה המשרתת נאמנה את המחזה ואת עובדת היותו של מרטין אדריכל. גם המוסיקה של יוסי בן-נון והתאורה של מאיר אלון מלווים יפה את המתרחש על הבמה. התרגום של רבקה משולח קולח וטוב.
המחזה, שנכתב בשנת 2000 והוצג בבכורה בברודווי ב- 2002 נתקבל בתגובות מעורבות, אולם זכה בפרס הטוני לשנת 2003. בלונדון התחילו להציגו ב- 2004, והוא היה ללהיט כביר.
חבל שרעיון טוב להצגה הפך לפארסה גסה כל-כך. אני משוכנע שוועדי עובדים יתענגו על ההומור ה"אנין" השזור בהצגה, אבל האם לא מגיע לי לצפות בהצגות איכותיות יותר בתיאטרון הלאומי? מה אני, עז?