– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
פירסמתי את הביקורת במקור בעיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/2221/89/
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
תיאטרון פלייבק – משחק מהחיים
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
שכחו את כל מה שידעתם על תיאטרון! לשם שינוי, הפעם זאת איננה קלישאה. מדובר באמת בתיאטרון החורג מהתבנית המקובלת של שחקנים שמציגים הצגה לקהל לפי מחזה כתוב, עליו ערכו חזרות בניצוחו של הבמאי. כאן הזרקורים מופנים לכיוון הקהל. הקורא בוודאי יפטיר כעת: "נו, עוד קבוצה של תיאטרון אלתור". זה נכון, אולם תיאטרון הפלייבק בכל זאת ייחודי.
הכל מתחיל בשנת 1975. אז ג`ונתן פוקס וג`ו סאלאס הקימו את קבוצת תיאטרון הפלייבק הראשונה בעמק נהר ההאדסון שבמדינת ניו-יורק בארה"ב. פוקס למד תיאטרון אלתור, סיפור סיפורים, פסיכודרמה ואת עבודתו של אומן התיאטרון הברזילאי המהפכני אוגוסטו בואל. בתיאטרון הפלייבק הקהל הוא הכוכב הראשי. צופים מהקהל מתיישבים ליד המנחה וחולקים עמו ועם שאר הצופים סיפורים אישיים. לאחר מכן הם מלהקים את השחקנים שעל הבמה, אשר מציגים את הסיפור שסופר. את המופע מלווה מוסיקאי, המלווה את המופע בנגינה, שגם היא מאולתרת. לכן כל מופע של פלייבק הוא חד-פעמי, יחיד ומיוחד. לא היה כמותו, וסביר להניח שלא יהיה כמותו, היות ובכל פעם הקהל מתחלף והסיפורים משתנים. זה מה שהופך את תיאטרון הפלייבק לכה מרתק מחד, וכה אתגרי וקשה למשחק מאידך. חברי קבוצות פלייבק מתאמנים ערב אחד בשבוע בממוצע. קבוצות רבות בעולם מתחייבות להופיע באופן קבוע, פעם בחודש או חודשים בפני חברי הקהילה שלהם. כאשר הקבוצה מפתחת מיומנויות היא יכולה להציע הופעות בתשלום. חברי להקות פלייבק נוטים להישאר בלהקה שנים רבות, לעיתים ללא תגמול כספי. השיטה התפשטה בהדרגה למדינות נוספות. כיום פועלות קבוצות פלייבק ב- 30 מדינות. את תיאטרון פלייבק בישראל ייסדה גב` אביבה אפל בשנת 1991, לאחר שסיימה את לימודיה בביה"ס לתיאטרון פלייבק בארה"ב. אפל הגיע לפלייבק דווקא מרקע תיאטרלי שמרני ואקדמי, בהתחשב בכך שהיא בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א ושחקנית עבר ב"הבימה" וב"קאמרי". כיום התיאטרון חוגג 15 שנות פעילות בישראל, ואפל היא סגנית הנשיאה הגאה של IPTN (The International Playback Theatre Network), הרשת הבין-לאומית של תיאטרון פלייבק המאגדת את קבוצות התיאטרון ברחבי העולם הפועלות בשיטה הזאת.
תיאטרון פלייבק הישראלי מציג בקביעות ב"בית תמי" בת"א וב"תיאטרון הסימטה" ביפו. הפעם ההצגה התקיימה באולם גולדשטיין הקטן ב"בית ציוני אמריקה". עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה להיחשף לשיטת התיאטרון הזאת, ולכן לראשונה הגעתי לאולם תיאטרון, מבלי שידעתי למה לצפות. אביבה אפל, המנחה, פתחה את הערב בהקדמה על התיאטרון. השחקנים על הבמה הציגו את עצמם לקהל, וכדי לגרום לו להשתחרר, התחילו לספר סיפורים "אישיים". לאחר מכן אביבה ביקשה מהקהל להעלות מילים כדי שהשחקנים ימחיזו אותן. הקהל הגיב במחיאות כפיים מנומסות, והיה נראה מבולבל ונבוך לנוכח המתחולל באולם. כעת אפל חיפשה את המתנדב הראשון לספר סיפור. יד אחת הורמה. הייתה זו ידו של גיא, חברי מאז שירותינו יחד בצבא. הוא סיפר על ארוחות הבוקר המשפחתיות בשבת, בהן הוא ואחיו התאום מכינים סביח (בכל זאת עירקים), ואחותם הקטנה תורמת למלאכה בזלילה לתיאבון וצקצוקי לשון. ההתרחשות הלכאורה פשוטה הזאת, הפכה בן רגע לקומדיה משפחתית על הבמה. היה נפלא לחזור בהצגה כה נפלאה ומלאת דקויות מציאותיות מחיי משפחתו של גיא, שהתפתחה מתוך סיפור אחד קצר ופשוט.
בלט במיוחד סיפורו של מר אבשלום כהן. לדור שלא ידע את אבשלום, אספר שהוא הוא המלחין המיתולוגי של להיטי הזהב "עגלה עם סוסה" ו"הסבתא בנגב" – המושרים בפי כל. אבשלום סיפר בעברית יפה וציורית ובכישרון דרמטי רב על התקופה בה שר בנוי-יורק עבור המגביות ולמד בסמינר למורים. הוא רצה להרחיב את השכלתו המוסיקלית, ועל כן ניסה להתקבל ללימודים ב"ג`וליארד". היות ולא למד קודם לכן מוסיקה בשום מסגרת רשמית, נדחה הוא. הוא התעקש, ולבסוף נתאפשר לו ללמוד במסגרת פרטית עם בוגר של ביה"ס במקביל ללימודיו בסמינר למורים. יום אחד הוא פגש מחוץ ל"ג`וליארד" אם ובנה בן ה-12 שהילך שעון על קביים. האם שאלה אותו במבטא אידישאי כיצד להגיע לניוארק. הוא זיהה לפי מבטאה שהיא ישראלית, והציע להסיע אותם במכוניתו. שם משפחתם היה פרלמן, ושם הבן היה יצחק, שאז
רק התחיל ללמוד ב"ג`וליארד" ולימים יגדל להיות יצחק פרלמן, הכנר הנודע. תוך כדי שיחה סיפר אבשלום שהוא הלחין את "עגלה עם סוסה". יצחק הקטן, שקודם התבייש מלדבר, שר את השיר בהתלהבות מתחילתו עד סופו. הם לא התראו מאז, אולם אבשלום כהן נוצר בליבו את הזיכרון המרגש הזה עד היום. להקת השחקנים על הבמה פצחה בהצגה קומית ומרגשת, שבסופה מפגש עתידי דמיוני בין פרלמן לכהן. נראה שמשטף סיפוריו המרתקים של כהן יהיה ניתן לחבר מחזה שלם על נקלה.
לאחר מספר סיפורים אישיים, השחקנים התחלקו לזוגות. צופים בקהל התבקשו להעלות שני רגשות מנוגדים, וכל אחד מבני הזוג שיחק את אחד משני הרגשות, מה שיצר תמונות משעשעות. בהשפעת המלחמה בלטה בחורה צעירה, ששמחה על ההזדמנות ללכת לתיאטרון, אולם חשה ייסורי מצפון מכיוון שבעלה נמצא כעת במילואים בצפון והיא מתגעגעת אליו.
אני חתמתי את הערב, כשאזרתי אומץ ועליתי לספר סיפור משירותי הצבאי, על פעם בה הוצבתי בש"ג של יחידתי, קצין העיר ת"א, והגנתי עליה, ויותר מכך על חיי, בפני שומר ראש של אישיות חביבה מהעולם התחתון. ניסיתי לתאר את התמונה האבסורדית של חייל עם פרופיל 64 והכשרה של רובאי 02, שצריך לשמור עם עוזי חלוד ומרופט, בו הוא בקושי יודע להשתמש, לתפארת מדינת ישראל וצה"ל הדגול. השחקנים היטיבו להציג את האבסורד, ואף הוסיפו סוף רומנטי עם בחורה שמתאהבת בי בעקבות אומץ ליבי. הדבר גרם לי להצטער, על כך שהמציאות הייתה שונה.
לסיכום, מדובר באחד האירועים התיאטרוניים המקוריים והמוצלחים ביותר, בהם חזיתי מעודי. השחקנים מלאים בכישרון ומציגים את כל הסיפורים תוך עבודת צוות וליטוש, שקשה למצוא גם בתיאטרון המסורתי. הדבר מעורר השתאות, בהתחשב בכך שכאן השחקנים לא מכירים את העלילה מראש והכל מאולתר. המשחק המלוטש, המתוזמן, מלא הדקויות ובעל הדיאלוגים הכה אנושיים ונהדרים – הוא ההישג הגדול של תיאטרון פלייבק. עקב מפגן הכישרון הכביר הזה מצד כל הלהקה, קשה לי למצוא שחקן אחד שהיה טוב מחבריו, ועל כן אציין לשבח את כולם: רינה לביא, שושה קסטנברג, נורית שושן, הלל שמעון, רוני אלפרין ושירלי לאו-ליגום. הקלידן נעם רפפורט, שנחבא אל אחורי הקלעים, הפליא ללוות בחן וברגישות את קטעי האלתור, עד כי קשה היה להבחין, כי דבר בתזמור הכה מתואם ומושלם בעצם לא היה מתוכנן מראש. אל תוותרו על הזכות ליהנות מערב נפלא של תיאטרון מקורי, חד-פעמי, נוגע ואמיתי. ככלות הכל, כך גם נקרא המופע – "משחק מהחיים".
לפרטים נוספים על תיאטרון פלייבק: