נולה צ`לטון ע"פ ספרה של ליה נירגד / התיאטרון הערבי-עברי ביפו
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
(מימין לשמאל בתמונה: חנית סימנה ושאדי ג`בארין. צלם: אייל לנדסברג)
הכתבה פורסמה בגיליון 27 של עיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/3912/89/
הגיליון זמין להורדה בכתובת:
http://www.epochtimes.co.il/he/public/HET_ed27_sm.pdf
(הביקורת מופיעה בעמ` 13).
להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.
נולה צ`לטון היא יוצרת חברתית-פוליטית, שיצירתה קשורה באופן הדוק לנעשה במדינה. היא מתגלה שוב בגדולתה כבמאית ואשת תיאטרון מהמדרגה הראשונה בהצגה "חורף בקלנדיה", שהופקה בשיתוף עם ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים. השחקנים והיוצרים נסעו למחסום קלנדיה כדי לצפות בשגרת היום-יום, ועל סמך רשמיהם עבדו יחדיו על ההצגה. קשה לחשוב על אכסניה מתאימה יותר להצגה שכזאת מ"התיאטרון הערבי-עברי ביפו", שהוא הבית הבלתי מעורער להצגות פוליטיות בישראל.
אולם התיאטרון הערבי-עברי מעוצב כמחסום צה"לי. מצד אחד עומדים חיילינו. מהצד השני עומדים תושבי הרשות. בתווך ניצבות שתי פעילות "מחסום ווטש". הערבים רק רוצים לחצות את המחסום אל עבר מדינת ישראל. החיילים רוצים להבטיח את ביטחון ישראל, ועל כן הם בודקים את הערבים בקפדנות עד כדי קפדנות יתר, שגולשת להשפלות של ממש. הם ילדים, שלא הוכשרו לעבודתם כראוי, והערבים סובלים מיחסם ומושפלים עד עפר מהתנהגותם. הם מתעבים את החיילים בצדק. החיילים רואים בכל אחד מהם אויב וטרוריסט, וגם בכך ניתן למצוא צדק. פעילות "מחסום ווטש" מנסות לשווא לדאוג לזכויות הערבים, אולם הערבים רואים בהן משת"פיות של הצבא, ואילו החיילים רואים בהן משת"פיות של הערבים. גם אותן שונאים. ייתכן שגם בצדק. באמצעות הצגת סיפורים אנושיים, המבוססים על המציאות במחסום קלנדיה ובמחסומים צה"ליים אחרים – מנסה ההצגה להציג מציאות מורכבת, בה כל הנפשות הפועלות הן קורבנות של עימות, שלא ברור מתי יסתיים. רק שניים מהשחקנים הם ערבים. אדיב ג`השאן, מנהלו האומנותי של "תיאטרון אל-סאראייא" המציג בשפה הערבית, הטעים שלא ניתן בהצגה לזהות מי מהשחקנים ערבי ומי ישראלי, מכיוון שכולם בני אדם.
בין קטע אחד למשנהו משובצים שירים ציניים להחריד פרי עטו של יהושע סובול על המציאות במחסומים עם לחנים רגישים ויפים של חנה הכהן ועופר שלחין. השירים מבוצעים על-ידי מעין להקה צבאית של שתי פקידות אישורים, המספרות על חייהן מעבר לאשנב. בסרקסטיות רבה הן שרות אודות צפונבוניותן, מיזוג האוויר במשרד וחריצת גורלות של אנשים בהינף עכבר מחשב. הצטערתי, על שלא יכולתי לרכוש את השירים על-גבי תקליטור.
מרים גורצקי, חיה בירן ואירנה גלוזמן עיצבו את התפאורה והתלבושות בגווני לבן, כדי להרחיק את המתרחש על הבמה מהמציאות, ואולי גם כדי ליצור ניגוד בין המציאות השחורה לבמה הלבנה. דומה, אבל בכל זאת שונה. צל"ש מגיע גם לכוריאוגרפים דניאלה מיכאלי, אריה בורשטיין ואביטל דבורי, אשר העניקו בעבודתם קצביות להצגה ולוויית חן לשירים. את התמונה השלים זיו וולושין עם עיצוב תאורה טוב ויעיל.
חלק מהערבים מגולמים באמצעות בובות חסרות פה, שלא יכולות לזעוק נגד מציאות המחסומים. הדבר מעצים את תחושת אי-הנוחות, שחשתי לאורך כל ההצגה.
לאורך כל ההצגה לא נורה שום כדור ואיש לא מת. נולה צ`לטון נמנעת מלהביע עמדה, אלא רק מנסה להציג את המציאות כפי שהיא. אבל גם באי-הבעת העמדה, יש משום הבעת עמדה. הרי המציאות הזאת נובעת מאיום הטרור, בו נתונים אזרחי ישראל. עם כמה שהלב מתקומם נגד ההתעמרות בחולים וזקנים באמצעות בדיקות ביטחוניות נוקשות, חשוב לזכור שלא פעם שימש הדבר מסווה להברחת אמצעי לחימה לתוך ישראל, מה שעלה בחייהם של חפים מפשע. בדיון שנערך לאחר ההצגה, צעירה מהקהל ציינה זאת. לדעתי, היה ניתן וראוי לאזכר את הגורם למציאות המחסומים בסצנה בה החיילים נותנים לערבי חולה לעבור במחסום לשם קבלת טיפול רפואי, ואז נשמע קול נפץ והאורות כבים. סוף דרמטי שכזה להצגה – היה עושה צדק עם עובדות המציאות.
על כל פנים, ההצגה עדיין נפלאה, מזעזעת ומטלטלת. בל
י קשר לדעותיכם הפוליטיות, לא תוכלו להיות אדישים לה. רבות עוד ידובר על יצירת המופת הזאת של נולה צ`לטון ושחקני ביה"ס לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, שמצדיקים את היותם אחד הדברים החמים ביותר בתיאטרון הפרינג` הישראלי.
באופן מצער
הדבר מעלה את השאלה, האם יש טעם בהמשך ההתעקשות על הביסוס של ישראל על לאום במקום על ערכים. אם נמשיך לטפח מדינה "ריין" מערבים בצד יישות מדינית (או מה שזה לא יהיה) שהיא "ריין" מישראלים – נאלץ להנציח את מציאות חומות הגטו ואת העיסוק האובססיבי בדמוגרפיה.
תודה נשמע מעניין ואכן אף אחד לא
יוצא טוב מהסיפור הזה…