תיאטרון החאן
אופק מתתיאס
הימים הם ימי שנות העשרים. המשבר הכלכלי הגדול פוקד את ארה"ב. תקופת היובש בשיאה – בה אלכוהול היה אסור לממכר בארה"ב, והסחר הבלתי-חוקי בו פרח. אנשים היו צריכים לעבוד ולעבוד ולעבוד, ועדיין חיו בעוני. הלן (שרון שטרק במשחק רגיש ונוגע) היא קצרנית קטנה, שלא רוצה להיכנע לשגרת העבודה השוחקת במשרד. מר ג`ונס (אריה צ`רנר הנהדר), המנהל, אדם טוב, אך לא מושך במיוחד, מתאהב בה ורוצה לשאתה לאישה. אמה של הלן (פלורנס בלוך המעולה) היא אישה ענייה ומתוסבכת, המסבכת את חייה של ביתה. האם חולמת על הכסף הגדול של ג`ונס, והלן חולמת להיפטר מחיבוק הדוב החונק של אמה. היא מרודדת לתבנית של מסלול החיים הרגיל והטוב של החברה: נישואין, ילדים, חופשות ונאמנות לבעל. אהבה – הס מלהזכיר! הלן, שניסתה לפתח אישיות ייחודית, נכלאת במסגרות החברה המודרנית והופכת למכונה – מאכינל – כשם המחזה. משהלן פוגשת בעבריין המקסים דיק רו (לירון ברנס במשחק ממזרי), הם רוקמים יחד תוכנית לחיסול בעלה, שמסמלת בעיני הלן את המרד שלה נגד השגרה והמסגרת. סופי טרודוול מסיימת את ההצגה עם המסר המדכא, לפיו המסגרת חזקה יותר מהאדם, וכך חייה של הלן מסתיימים באחת על הכיסא החשמלי.
מאכינל הוא מחזה אבסורד מבריק של סופי טרדוול (1970-1885), שהייתה מחזאית, סופרת, עיתונאית ולוחמת למען זכויות האישה. ב- 1927 היא סיקרה את משפט הרצח שנוהל נגד רות סניידר ומאהבה, שנאשמו ברצח הבעל. רות סניידר חושמלה למוות, כצפוי. המקרה סיפק לטרדוול את ההשראה לכתיבת המחזה רב-העוצמה הזה, שבאופן מצער עודנו רלוונטי לחברה החומרנית שלנו, שמנסה בכל כוחה למנוע ייחודיות יתר תוך כדי שהיא מרכזת את הפרטים במרכז, כדי שלא יהיו קיצוניים, מלשון קצה. במערכות הבחירות האחרונות הדבר כבר הפך לרעה חולה, מאחר וכבר לא ניתן למצוא כל ייחודיות בכמעט שום מפלגה. המפלגות הפכו למרכזיות, וכל יצירתיות מחשבתית השונה מהשבלונות המקובלות מוקעת כקיצוניות, הגם שלא בהכרח רע להיות בקצה, ולא באמצע יחד עם כולם. בעצם, דווקא ההתמרכזות היא זאת שדוחקת פרטים בחברה אל עבר קיצוניות מהסוג ההרסני – הקיצוניות אליה נדחקה הלן. בהקשר לארה"ב, אני מניח שהביקורת של טרדוול כוונה נגד הנצרות הפרוטסטנטית והקלוויניסטית נעדרת מידת הרחמים של הקתוליות, בה כל פרט נושא באחריות למעשיו וצריך לשאת בעול חטאיו. ככלות הכל, צדקנות נוצרית פרוטסטנטית שכזאת הייתה רווחת בארה"ב של שנות העשרים וקיימת גם בארה"ב של ימינו. ארה"ב מפורסמת במאבקה האלים והנוקשה בפשיעה. המחזה של טרדוול מישיר מבט אל עיניה של הלן, ומהווה הסתכלות רעננה ומקורית על המעשה הנורא מכל – רצח בכוונת תחילה. האם הרוצחת היא בהכרח פושעת נבזית? האם היה להלן פיתרון אחר? האם ניתן להפוך את החברה לאנושית יותר?
ההפקה של מאכינל ראויה לציון עקב היותה מושקעת באופן נדיר. תרגומו של יוסף אל-דור קולח וטוב. הבימוי של סיני פתר מדגיש את האבסורד ואת הקפקאיות שבמחזה. דנה צרפתי עיצבה תפאורה קודרת, שבולט בה הכיסא שנמצא על הבמה כל ההצגה. על הכיסא יושבת הלן בעבודתה, עליו היא נשפטת ועליו היא נצלית למוות בזרם חשמלי. המוסיקה של שוש רייזמן היא מן היפות שחוברו להצגת תיאטרון בישראל. באופן חריג כל המוסיקה כולל האפקטים הקוליים מבוצעים בביצוע חי ומופתי של עופר שלחין המלהטט בין הקלידים, האקורדיון ושאר כלי הקשה. הוא נמצא לכל אורך ההצגה מאחורי חלון בירכתי הבמה. העיצוב החכם הזה מעצים את תחושת הניכור וחוסר הפרטיות, כשהחברה כל הזמן מביטה בפרט מבעד לחלון ולא מפסיקה להשמיע את קולה הביקורתי עליו. מרינה בלטוב התאימה להצגה כוריאוגרפיה יצירתית במיוחד. אם לרוב בתיאטרון החלפת התפאורה היא סתם דבר משמים שצריך להיעשות, כאן השחקנים עושים זאת בחדווה ובמחול עם פריטי התפאורה. דליה פן עיצבה תלבושות המשקפות נאמנה את רוח התקופה. רוני כהן עיצב תאורה קודרת ומדכדכת המתאימה לאופיו של המחזה. ולא אוכל מבלי לציין לשבח את עבודת המשחק הנהדרת, שהייתה יכולה להתבצע רק בתיאטרון החאן המופלא. כל חברי הלהקה אינם חדלים מללבוש ולפשוט דמויות כזיקיות בהתלהבות וכישרון מעוררי השתאות. היות וכרגיל בחאן ההצגה מושתתת על ביצוע מושלם ומתוזמר של כל הלהקה בצוותא, ולא על יכולות אישיות של שחקנים, אמנה את כל המשתתפים המצוינים: שרון שטרק, אריה צ`רנר, לירון ברנס, פלורנס בלוך, יואב היימן, ניר ויינשטיין, אבינעם מור-חיים, כרמית מסילתי-קפלן ויוסי עיני.
ההצגה המטלטלת והקשה הזאת היא בגדר פנינה אמיתית בעולם תיאטרון האבסורד. היא תדכא אתכם ותעכיר את מצב רוחכם, אך תספק לכם כמה וכמה נקודות למחשבה אודות מציאות ימינו.