השמשים
מאת חנוך לוין
תיאטרון הסימטה
אופק מתתיאס
ראשית כל, עליי להתוודות. אינני ומעולם לא נמניתי על אוהביו הגדולים של חנוך לוין כמחזאי. אומנם הוא היה מחזאי מוכשר מאוד שפיתח סגנון כתיבה אבסורדי אופייני, ו"אשכבה" שלו הייתה אחת ההצגות הטובות ביותר בהן צפיתי. יחד עם זאת, הבוטות שלו לרוב עולה על כושר הסיבולת שלי. מעריציו המושבעים של לוין, אנא סלחו לי! כעת נוכל להמשיך הלאה.
נינו, המצביא הדגול, נלחם בחזית באופן תמידי בשליחות הקיסרית כרתלינה והקיסר ארצ`יל. כשהוא נעדר, אשתו הבוגדנית זאזא הופכת את חדר המיטות לשדה קרב, בו היא בוגדת בבעלה עם כל מה שזז, ואף עורכת גילוי עריות עם בנם החורג, צ`אווצ`וודזה. נינו הזועם מגיע כדי לשים סוף לסיפור ולחייה של אשתו הנואפת. תוך כדי כך נזרקים השמשים המסכנים פוטי ושליקר אל תוך הקלחת המהבילה. הקיסר והקיסרית נהנים מהתככים ומאי-הסדר ומנצלים את מלחמות העולם בחצרם לשמירה על שלטונם. בין לבין משורר החצר בוזס מקונן על המצב הרע.
יובל זמיר מצא את המחזה, שמעולם לא הועלה על במה קודם לכן, בכרך השמיני של מחזות לוין. תוכנו הלהיב את זמיר, שאץ לביימו. כצפוי, הבימוי נפלא. גם המשחק של כל צוות השחקנים משובח, נלהב ומלא דקויות. התלבושות והתפאורה של דלית ענבר שומרות על רוחו האירוטית, הכוחנית, הגרוטסקית והפראית של המחזה. התאורה של אלון שטמפקה נהדרת ומוסיפה לקדרות האבסורדית. המוסיקה של יוסי בן-נון מינימליסטית מהרגיל, בהתחשב בכך שבהצגות קודמות של לוין, להן הלחין מוסיקה (בדגש על "אשכבה"), כתב הוא כמעט אופרות מושקעות. לכן המינימליזם הפתיע אותי.
הבעיה העיקרית מתמצה במחזה עצמו. כתמיד אצל לוין, החזק מנצל את החלש ממנו, שמנצל את החלש ממנו, שמנצל את החלש ממנו. בחלקים רבים המחזה היה נראה לי כמעין גרסה משופרת של "חפץ", מחזהו של לוין שהתפרסם הרבה יותר. כולם חפצים בסיפוק צרכיהם המידיים, המתמצים במין, כוח ושררה. כולם עושים זאת על חשבון אחרים. הפאם פטאל האכזרית הפעם אינה כלמנסע מ"חפץ", כי אם זאזא, שהיא חיית מיטה טורפת וסדיסטית בזכות עצמה. גם כאן כולם מנסים לחפש איזושהי אהבת אמת, אולם בעולמו המנוכר של לוין לא קיימת אהבה שכזאת. מטרתו הסופית של לוין הינה להעביר ביקורת על הכוחניות, המיליטריזם, השלטון המושחת והשררה. הביקורת אכן עודנה רלוונטית. עם זאת, לוין בוטה להחריד כהרגלו. הצפייה בהצגה מסבה אי-נוחות מצמררת. זה לא בהכרח משום שהמחזה כה מבריק ומשובח, אלא להיפך. הוא פשוט בוטה מדי ורווי בעודף קטעים מיניים, שמקומם אינו בהכרח על במת התיאטרון.
בימים אלה מוצגת באותו "תיאטרון הסימטה" ההצגה "אסקוריאל" של מישל דה-גילדרוד. גם ההצגה הזאת באה להביע מסר דומה. בניגוד ללוין, דה-גילדרוד לא ניסה לזעזע את הקהל בשיא כוחו באמצעות שבירת כל מוסכמות הטעם הטוב, אלא הוא העביר את ביקורתו בערמומיות וברמיזות דקות. בסופו של דבר, "אסקוריאל" העביר את המסר טוב לאין ערוך תוך שימוש מופחת בתיאורים גרפיים.
מעריצי חנוך לוין האדוקים יתמוגגו מהביצוע המעולה של המחזה הזה, שנשכח עד עתה בכתביו של לוין המנוח. עם זאת, ההמלצה מיועדת רק לסוגדים ללוין, ולהם בלבד.