מעבר לאופק

מבחן התוצאה

 

אופק מתתיאס בוחן את הישגי ההתנתקות וכישלונותיה במלאת שנתיים לביצוע התוכנית

 

אופק מתתיאס[1]

 

 

ט` באב הוא יום הצרות והאסונות הלאומי של עם ישראל. מאז החורבן הגדול של בית המקדש השני והגלות בת 2,000 השנים, ישראלים ברחבי תבל לא שכחו את היום הארור הזה. הם נוצרים אותו בלבבותיהם ומציינים אותו מדי שנה. לקח חשוב למדנו ממנו, שעל שנאת חינם בין אחים חרבה ירושלים.

 

והנה לפני שנתיים בחר ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, דווקא ב-י` באב, למחרת יום הזיכרון לחורבן הבית השני, כיום תחילת ביצוע תוכנית הטיהור האתני של גוש קטיף וצפון השומרון מישראלים, הידועה בשמה המכובס והמצוחצח "תוכנית ההתנתקות". אומנם אריאל שרון לא היה דתי אדוק במיוחד, והיו יכולים להעיד על כך מני פירות ים ושרצים, אלמלא זלל אותם לתיאבון ומילא בהם כרסו המדושנת. אע"פ כן הוא היה מודע לחשיבותו של היום הזה, ודווקא בו בחר להתחיל בתוכנית החורבן והגירוש. סתם צירוף מקרים אירוני? לא בהכרח. סביר שהיה זה צעד מתוכנן, שנועד להבהיר לתושבי גוש קטיף וצפון השומרון, שהשתייכו ברובם לציונות הדתית, שכנראה שמדובר בגזירה שמימית, שהמאבק נגדה ייכשל כשם שנכשל המרד במלכות רומי. אז התוצאה הייתה הרס בית המקדש והגליית עם ישראל מארצו ל- 2,000 שנים. הפעם היה מדובר "רק" בהחרבת גוש קטיף וישובי צפון השומרון הישראליים, הריסת בתי הכנסיות ועקירת בתי הקברות ששכנו בהם. המגורשים הפכו לפליטים בארצם שלהם, שלמעלה מ- 20% מהם מובטלים וחלקם הגדול חי ב"קראווילות" זעירות. זאת בהתחשב בעובדה, שבישובים המקוריים אותן משפחות היו יצרניות ותרמו לייצוא החקלאי של ישראל וחיו בבתים אשר גודלם תאם את גודל משפחותיהם.

 

אומנם קשה להתבונן על הגירוש בראיה היסטורית בחלוף שנתיים בלבד, אולם ניתן בהחלט לבחון מה היו תוצאותיו עד כה ועד כמה חיוביות או שליליות הן.

למותר לציין, כי המטרה המקורית המוצהרת של תוכנית הגירוש הייתה מתן מענה בטחוני לאיום על "התנחלויות" שקשה לאבטחן, האצת בניית "גדר ההפרדה", חיזוק הפתח ואבו-מאזן, התנתקות מוחלטת מהרשות הפלשתינית, יצירת גבולות קבע ברי הגנה לישראל שיזכו להכרה בינ"ל, הבטחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית בעצם השארת הערבים מחוץ לגדר והתמקדות בפיתוח הנגב והגליל במקום השקעה בפיתוח ההתיישבות מעבר לקו הירוק. סביר להניח, שמטרתה האמיתית של התוכנית היה להסיח את דעת הקהל מאי אילו פרשיות שחיתות שנקשרו בשרון, אך נניח לצורך העניין שמטרותיה המוצהרות של התוכנית אכן היו מטרותיה למעשה.

 

מה השגנו בפועל?

1.       איום הקסאמים על גוש קטיף הפך למעשה לאיום על שדרות, הנגב המערבי ואשקלון. האיום הזה מתפוצץ על בסיס יומיומי, גובה קורבנות ברכוש ובנפש והופך את החיים באזור לבלתי-נסבלים. כעת, משהעיר רפיח חוברה לה יחדיו ואין נוכחות של צה"ל על ציר פילדלפי, ניתן להבריח לעזה אמל"ח באין מפריע. הישובים הישראליים ברצועת עזה היוו נקודות אחיזה אסטרטגיות לצה"ל ברצועה, שם הוא היה יכול לפעול בלב אוכלוסייה אוהדת. הנטישה של צה"ל את גוש קטיף וציר פילדלפי הביאה בהכרח לפגיעה ביכולות המודיעין שלו בנוגע למתרחש בעזה. מודיעין כזה היה יכול לסייע בהברחות האמל"ח השגרתיות ואולי אף בשחרור החייל החטוף גלעד שליט.

היות ויישובי התוחמת הצפונית של רצועת עזה פונו, על אף קרבתם לאשקלון והעובדה שלא היוו מובלעת בלב שטח בשליטת הרש"פ, הרי שהם משמשים כיום לירי טילים לכיוון אשקלון. כדי לסבר את האוזן אכתוב, שהמרחק האווירי בין התוחמת הצפונית לבין מתקן אסטרטגי כתחנת הכוח "רוטנברג" באשקלון הוא פחות מ- 5 ק"מ! טילים כבר פגעו בסמוך לתחנת הכוח, אולם היא לא נפגעה בנס, דבר שעלול היה להמיט אסון על האזור כולו. המרחק בין התוחמת הצפונית למסוף הקצה של קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א) הוא 5 ק"מ בלבד. המרחקים בין התוחמת הצפונית לקיבוצים כרמיה וזיקים קטנים אף יותר, ואכן שניהם כבר ספגו פגיעות של טילי קסאם.

 

2.       בניית "גדר ההפרדה" עודנה רחוקה מהשלמה (מבלי לדון כעת על הבעייתיות שלה מבחינה ביטחונית, מדינית, משפטית והומניטרית). במק
ומות רבים היא פרוצה או כלל לא קיימת. גם לי עצמי כבר נזדמן לחצות אותה בקטעים שמסיבות מובנות לא אחשוף כאן את מיקומם, מבלי שהבחנתי בנוכחותו של אף חייל או איש ביטחון אחר בסביבה.

 

3.       חיזוק הפתח ואבו-מאזן? זאת בדיחה עצובה. החמאס התעצם בעקבות הגירוש, מכיוון שמפעל ההחרבה נתפס כהצלחה של פעולות הטרור שלו, ממש כשם שבריחת צה"ל מלבנון נתפסה כהצלחה של פעולות ה"התנגדות" של חיזבאללה (פעולות טרור, למעשה). בעקבות התחזקות כוחו הפוליטי של חמאס הוא גרף את רוב הקולות בבחירות האחרונות ברש"פ, השתלט על רצועת עזה והדיח ממנה את פתח. כך רצועת עזה הפכה לחמאסטן, בעוד הגדה הפכה לפתחלנד בראשות אבו-מאזן. באובדן רצועת עזה לחמאס פתח הוכיחה שהיא תנועה רופסת, שאיבדה מהרלוונטיות שלה וקיים ספק לגבי שיעור התמיכה בה בקרב האוכלוסייה ברש"פ, אם עדיין ניתן לדבר על רש"פ לאחר התפצלותה לשתי ישויות העוינות אחת את השנייה.

 

4.       ישראל לא התנתקה ולא תתנתק מהרש"פ. ישראל עדיין גובה עבור הרש"פ מיסים ומספקת לה חשמל. מעבר סחורות לרש"פ תלוי לחלוטין בישראל. כלכלת הרש"פ מתבססת על מקומות עבודה בישראל. כשהתקציב הלאומי מושקע בעיקר בהתחמשות וביצוע פעולות טרור, לא נותר גרוש להשקעה במקומות עבודה חדשים ולפיתוח תעשייה. ישות המובלעות חסרת הרצף הטריטוריאלי הקרויה רש"פ תלויה לחלוטין בחסדי ישראל לצורך התניידות בין המובלעות המרכיבות אותה. יתרה מכך, ישראל מספקת גב לממשלת סלאם פיאד ול"נשיא" אבו-מאזן בגדה המערבית ולא חדלה מלבחוש בתוככי הפוליטיקה של הרש"פ. האם הדבר מעיד על כך שאכן ישראל התנתקה לחלוטין מהרש"פ?

 

5.       ישראל לא יצרה לעצמה גבולות קבע מקובלים. גבולות שכאלה נקבעים במו"מ, ולא בפעולה חד-צדדית, ואמורים להיות מקובלים על הקהילייה הבינ"ל. למעשה, הרש"פ כמו מדינות ערביות ומוסלמיות רבות עדיין רואות את כל ישראל כמדינה שאין לה זכות קיום, הצריכה להיות מוחלפת בפלשתין. הקהילייה הבינ"ל אינה מכירה ברמת הגולן כשטח ישראלי. אזור הר דב בכתף שיאון בחרמון ("חוות שבעא") שנוי במחלוקת ואין הסכמה בינ"ל בנוגע לשליטה הישראלית עליו. אין הסכמה של הקהילייה הבינ"ל להתיישבות הישראלית מעבר לקו הירוק באזורי יו"ש ובקעת הירדן. יתרה מכך, אפילו ירושלים אינה מוכרת ע"י הקהילייה הבינ"ל כבירת ישראל…

לפיכך, גם כאן התוכנית נכשלה.

 

6.       בהתחשב בקצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית בישראל, זה רק עניין של זמן עד שהערבים בישראל יהפכו לרוב. ומה נעשה אז? האם נתבצר בגטאות בעלי רוב יהודי? האם ניישם את התוכנית המטורפת של ליברמן לחילופי שטחים וניצור מדינה שלמה של מובלעות בעלות קשר טריטוריאלי רופף? או שמא פשוט נתחיל להשמיד את הערבים במחנות ונטרנספר אותם לכל הרוחות, כמיטב המסורת הגרמנית? ואולי כדאי פשוט להיערך ליום הזה ולהשקיע בחינוך האוכלוסייה הערבית ובבניית דו-קיום אמיתי, במקום בהתנתקות מהמציאות?

אם כן, גם בהשגת מדינה בעלת רוב יהודי, ה"התנתקות" מלכתחילה לא הייתה יכולה להצליח.

 

7.       הלוואי והמשאבים שהושקעו בתוכנית ה"התנתקות" היו אכן מושקעים בפיתוח הנגב והגליל. למען האמת, מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון היו שמחים מאוד לעבור לשם כקהילות, אולם הם עדיין תקועים ברובם ב"קראוווילות" הזעירות, מאחר והמדינה עדיין לא מצאה פיתרון לכל מתיישב, כפי שהובטח.

 

8.       האלוף במיל` יפתח רון טל, ראש מז"י (מפקדת זרוע היבשה) בעת הגירוש היכה על חטא בראיון לשבועון חרדי, וטען שההשקעה בביצוע תוכנית ה"התנתקות" פגעה במוכנות צה"ל למלחמה בלבנון. דן חלוץ, הרמטכ"ל הכושל של מלחמת לבנון השנייה, אבי הרעיון ההזוי שלפיו ניתן לנצח במלחמה תוך שימוש בחיל האוויר בלבד, מונה לתפקידו פחות מחצי שנה טרם ביצוע הגירוש. זאת מכיוון שקודמו, משה בוגי יעלון, עמד על מגרעותיה של התוכנית, ולכן כהונתו לא הוארכה. בראיון למעריב הסביר בוגי את העילה לפיטוריו: "הבעתי עמדה חד-משמעית המתנגדת לכל פינוי תחת אש, בשל השלכותיו של מהלך כזה על עידוד השימוש בטרור ובאלימות על ידי הצד השני. ידעתי אז שזו גם תפישתו הבסיסית של ראש הממשלה אריאל שרון שחשב, התבטא ופעל לפיה עד אותה תקופה". יעלון הדגיש ש"אין להתעלם מכך שברקע ההחלטה היתה גם מצוקה פוליטית – ירידה בתמיכה בראש הממשלה, וייתכן שהצטרפה לכך גם מצוקה אישית, בהקשר לממצאי החקירה של חשד לשחיתות".

אל ביקורתו של יעלון הצטרף גם יובל דיסקין, ראש השב"כ: "דרג מדיני יכול להחליט מה שהוא רוצה", הדגיש. "מבחינה ביטחונית אני נגד העברת עוד שטחים לפלשתינים, אלא אם כן נגלה שיש מי שלוקח את השלטון בצד השני ומתחייב ומבצע את אכיפת השלטון באזור הזה. אם זה לא מתקיים, מקצועית נטו, אני נגד העברת עוד שטחים לפלשתינים".

אף האלוף במיל` גיורא איילנד הסתייג מתוכנית ה"התנתקות" בדיעבד, הגם שנמנה על אדריכליה כראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי).

 

9.       הישגים נוספים של התוכנית, אשר ניתן לצרף לרשימה, הוא הטיפול ה"מופתי" במגורשים, שעליו כבר הרחבתי את הדיבור, וניתן לדון בו עוד רבות. העיקר שלכל מתיישב יש פיתרון, לפי התעמולה השקרית של משרד רה"מ ומנהלת סל"ע. אוכלוסייה יצרנית איבדה את כל שהיה לה ונפער קרע בחברה הישראלית, שאני בספק רב לגבי משך הזמן שיארך תיקונו, אם הוא בכלל ניתן לאיחוי.

 

10.   הדובדבן שבקצפת הוא הגברת תחושת הייאוש של אזרחים רבים מכך שב"התנתקות" רה"מ התנתק מהבטחותיו לבוחריו ורמס אותן ברגל גסה ובחוסר תום לב. כדי להתנתק גם מההכרעות הדמוקרטיות של מוסדות מפלגתו, הוא הקים מפלגה פשיסטית, המבוססת על דמותו בלבד, כשהוא היו"ר, הוא המרכז, הוא המזכירות, הוא הלשכה, הוא בית-הדין, הוא מקבל ההחלטות, הוא מאשרן והוא מוציאן אל הפועל. זה תרם למיאוס של הפוליטיקה בישראל בעיני רבים, שהביא לאחוז ההצבעה הנמוך בתולדות ישראל בבחירות האחרונות מתוך הלך הרוח שממילא כולם מושחתים ואין קשר בין מצע המפלגות לבין מעשיהן בפועל.

 

אם כן, גם כעבור שנתיים נראה שהחורבן לא הועיל במאום, אלא רק הרע את מצבה המדיני, הביטחוני והחברתי של ישראל וכרסם עוד בדמוקרטיה הישראלית הרעועה וחסרת היציבות ממילא.

 

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

המאמר פורסם גם באתר קטיף.נט (www.katif.net):

http://new.katif.net/opinion.php?page=505

 

This entry was posted on יום רביעי, יולי 25, 2007 at 21:55 and is filed under כללי. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.