בדרך אל הבית
סרטו של שגיא סרגיי זמושצ`יק
אופק מתתיאס נכח בהקרנת הבכורה של סרטו התיעודי החדש והמרתק של שגיא זמושצ`יק ומביא את רשמיו ואת סיפוריהם האישיים של יוצרי הסרט.
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
(בתמונה מופיעים מימין לשמאל: ח"כ רוברט אילטוב, שגיא סרגיי זמושצ`יק, סמיון קטין וח"כ מרינה סולודקין. צילם: אופק מתתיאס)
הכתבה פורסמה באתר של עיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/6039/89/
להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.
בשנות התשעים שטף את ישראל גל עלייה גדול מחבר העמים. חלק מהעולים עלו לארץ ממניעים ציוניים ומתוך רצון לשוב למולדתם ההיסטורית, אולם חלקם האחר פשוט ראה בישראל מקום טוב יותר לחיות בו מאשר בריה"מ שהתפוררה עם התפוררות מסך הברזל. להבדיל מחזון כור ההיתוך של בן-גוריון, גל העלייה מחבר העמים לא בהכרח רצה להיטמע, אלא הוא עדיין חש רגשות חמים לאמא רוסיה. מאידך, ישראל היא ביתו הפיזי, ובמובנים מסוימים אולי אף יותר מכך.
זהו מצבם של גיל, מקסים, ג`ניה, מאשה ואלה – ארבעה בני נוער בגילאי העשרים, ששגיא זמושצ`יק עקב אחריהם בסרט התעודה החדש והמרתק "בדרך אל הבית". הגורם המאחד את חמשת גיבורי הסרט הוא המסיבות הרוסיות, אשר מהוות עבורם מקום מפלט מטרור, לאומנות, גזענות, בעיות פרנסה ופרידות. עולם המסיבות הוא ביתם הזמני, שאליו גיבורינו מהגרים כדי להרגיש ביחד. גם העולם הזה התפוצץ, תרתי משמע, בפיגוע הגדול בכניסה למועדון ה"דולפי" במתחם הדולפינריום ב- 1/6/2001, בו נהרגו 21 אנשים ונפצעו מעל מאה. רובם באו לחגוג במסיבה רוסית שהתקיימה במקום. שגיא בחר להקרין את סרטו לציון שש שנים לפיגוע הנורא.
שגיא זמושצ`יק, 24, תושב נתניה, הוא סטודנט שנה ג`, המסיים כעת את לימודיו בחוג לקולנוע של המכללה האקדמית ספיר. סרטו האחרון היה סרט הנפשה חכם בן כ-4 דקות, המתאר את מאבקו של פרפר, המנסה לשרוד בעיר הסואנת. לאחרונה הסרט זכה ב – GOLD REMI AWARD ב- WORLDFEST ביוסטון בקטגוריית סרטים קצרים ניסיוניים. ב- WORLDFEST האחרון השתתפו למעלה מ- 500 יוצרים מ- 32 מדינות. בין זוכי הפסטיבל בעבר ניתן למנות את הבמאים סטיבן שפילברג, ג’ורג לוקאס, אוליבר סטון והאחים כהן – שלהם היווה הפסטיבל את המקפצה הראשונה להוליווד. ייתכן והדבר מלמד משהו על העתיד הצפוי לשגיא.
שמו המקורי של שגיא הוא בכלל סרגיי. הוא עלה מבלארוס בגיל 7. הוא סיים במינסק רק את כיתה א`, וכיום הוא כלל לא יודע לכתוב ברוסית וקורא בקושי. מה בנוגע לזהותו? הוא אומר: "אני רואה את עצמי כישראלי לכל דבר, למרות זאת הקונפליקט הרוסי – ישראלי הוא חלק בלתי נפרד ממני ואני מעין תערובת מיוחדת של סרגיי עם שגיא. את המציאות המיוחדת הזו שנוצרה אני רואה גם באנשים בני גילי שסובבים אותי, אותם העולים החדשים – ישנים, כאשר מול הרצון ו/או הצורך להשתלב הם מסרבים להרפות מהמקורות הרוסיים שלהם… אני הפכתי לשגיא לכל דבר, ורק עכשיו, באמצעות תהליך עשיית הסרט אני מתחיל להתחבר לסרגיי, ולגלות את עצמי מחדש".
הסרט מרתק וניחן ביכולת התבוננות רגישה ומקורית. הוא מיטיב לתאר את הסיפור האנושי האוניברסלי של חיפוש אחר בית באמצעות סיפוריהם האישיים המעניינים של גיבוריו, אשר נבחרו בקפידה. הוא חושף את בעיות הזהות של העולים מחבר העמים, שטרם זכו להתייחסות כה מקיפה כמו זאת שהם זוכים לה בסרט.
יחד עם שגיא זמושצ`יק, הפיקו את הסרט סמיון קטין ומרט מומדגיאן.
מרט מארגן מסיבות. הוא בן שיחה מעניין, אך צנוע ונחבא אל הכלים. מעבודתו הוא מכיר אנשים רבים וסיפורים מעניינים. בצוותא עם סמיון, חברו, הם הגו את הרעיון לסרט. מרט הביא את מאשה ואת גיל, שהוא תקליטן במסיבות רוסיות והבעלים של האינפיניטי, מסעדה-מועדון בפ"ת. גיל הביא את חברו מקס, שנפגע בדולפינריום. סמיון הביא את אלה ואת ג`ניה, בן-דודו.
מרט מספר: "אני כשבאתי לארץ לא ידעתי עברית, מן הסתם, אז היה לי בסדר, כי באתי לגור בעיר כזאת, כמו רעננה, שהיא עיר מאוד טובה בשביל לגור
, ואנשים פחות התייחסו, להיפך עזרו לי. בניגוד לנושאים שאני מכיר, כמו אצל מאשה. ראית סיפור עצוב ונורא. אנשים לא רצו לקבל אותה והיא לא רצתה לקבל, ועד היום אפילו כשישבנו בסרט, היא ביקשה ממני לתרגם לה, כשהיא 7 שנים בארץ".
המסיבות הרוסיות משכו אותו: "אני יצאתי. אני הסתכלתי במועדון יום אחד. אני רואה את האנשים יפים, לבושים, באים חברות רוסיות מביאים DJ מחו"ל בהרבה כסף ובאים יותר מאלף איש מהחברה, וחברה יפה, חברה שאתה בא לכל בנאדם אישית, וכל אחד לומד, וכל אחד הגיע להישגים שלו".
הוא רוצה באמצעות הסרט לתת תקווה לאותם העולים שנתקלים בקשיי קליטה ולהביא לשינוי. הוא מספר: "אנחנו עכשיו גם מדברים עם החבר`ה האלה (שלא הצליחו, א"מ). אני עובד עכשיו בשני האתרים המובילים של חברות רוסיות. אני שם את זה כעמוד ראשי שיהיה גם לינק שאפשר להיכנס לראות את הסרט ולהבין בעצם מה אפשר לשפר. בסה"כ שיפרנו הרבה. אני מאמין, שבעוד 5 שנים, אולי קצת יותר, זה כבר לא יהיה רוסים-ישראלים". הוא חוזה, שיהיו לקבוצות בישראל העדפות תרבותיות שונות כחלק מעם ישראלי אחד.
סמיון קטין, 23, עלה ארצה בגיל 8. הוא בן-דודו של ג`ניה שהופיע בסרט. עיסוקו הוא במחשבים ובהקמת פרוייקטים של חינוך יהודי. עד לאחרונה הוא היה חבר הנהלה של המרכז הרפורמי בת"א, בית דניאל. הוא סטודנט לכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה.
קליטתו בארץ לא הייתה קלה: "עד כיתה ח`, עד שעברתי ללמוד בבי"ס שבח מופת, שהוא מורכב מכ- 95% נוער דובר רוסית, הייתי מאוד לא מקובל בחברה. היה לי מאוד קשה להסתדר בביה"ס. הייתי הדובר רוסית היחיד. איבדתי לחלוטין את הביטחון העצמי שלי עד כדי אבסורד. הייתי פוחד לגשת לאנשים ולשאול אותם משהו. ודווקא מהמקום הזה, כשהגעתי לשבח וראיתי שאני לא לבד, אני לא היחיד – ככה התחלתי להרגיש חלק מהחברה הישראלית. והיום אני ללא ספק משייך את עצמי לישראלי הרבה יותר מאשר רוסי".
יש לציין, שרבים מההרוגים והפצועים בפיגוע בדולפינריום היו תלמידי שבח מופת. בעת שארע הפיגוע, סמיון היה סגן יו"ר מועצת התלמידים. מאז הוא עוסק בנושא העלייה הרוסית במסגרות שונות. כיום הוא עושה זאת במסגרת התנועה הרפורמית. לדבריו, "הנושא הזה, למרות שכבר דנו בו וחקרו אותו, זה נושא כל-כך עצום, שאפילו הסרט הזה, של 52 דקות, אני חושב שהוא חושף את קצה הקרחון של הנושא הזה. יש עוד כל כך המון נושאים, שלא נגענו בהם, ואולי מאוד מעניין לגעת בהם". הוא היה רוצה לדבר גם על ההצלחות, התרבות והקשר של עולים עם המדינות מהם עלו – ואיך כל זה משתלב עם התרבות הישראלית.
בפאנל שנערך אחרי הקרנת הבכורה של הסרט, ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) חיוותה את דעתה עליו: "אני חושבת שהסרט די ייצוגי, כי כל הבעיות שאני מכירה מהשטח, ממכתבים, ממפגשים – היו בסרט הזה. גם הדולפינריום, וגם מה שקורה אחרי מה שקרה בדולפינריום". מקסים, מגיבורי הסרט, מכיר את הנושא מקרוב. הוא נפצע בפיגוע שארע בדולפינריום, וכך התחזק הקשר שלו לישראל. עם זאת, משרד הפנים מסרב להעניק אזרחות ישראלית לאמו, בטענה שאינה יהודיה.
ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) הזדהה גם הוא עם גיבורי הסרט. הוא עלה ארצה כבר ב- 1985 ופתח מועדון. בשנות התשעים הרגיש, שהישראלים דחקו אותו החוצה לחיקו של קהל העולים מחבר העמים. הוא חש "גם ישראלי וגם רוסי", אך טוען שהחברה הישראלית לא מוכנה לקבל את העולים, דבר שעלול להוביל לעזיבתם את הארץ.
הייתה הסכמה מקיר לקיר בקרב חברי הפאנל, שטוב שיהיה מקום בישראל ללבטי זהות מבלי לכפות על הכל זהות ישראלית.
שגיא זמושצ`יק מסכם את הדברים: "העלייה הרוסית של שנות ה-90 הייתה העלייה הראשונה בארץ, שלפי ראות עיניי לא עברה את כור ההיתוך הישראלי. בגלל המספר הרב של העולים, היה בלתי אפשרי להשכיח מאיתנו את מי שהיינו שם ולהפוך אותנו ל"צברים אולטימטיביים". כך נוצר "הישראלי החדש", צעיר ממוצא רוסי, שלא מוכן לוותר על המטען התרבותי שלו".
מנימוקים דומים עו"ד הרב גלעד קריב מהמרכז לפלורליזם יהודי טען בפאנל, שרב-תרבותיות היא הפיתרון האידיאלי בעולם של היום.
לסיכום אכתוב, שזהו אחד מסרטי התעודה החברתיים המשובחים ביותר, בהם צפיתי לאחרונה. הצילום של פבל שלכטר ואריה סנדומירסקי נהדר. פס הקול של יורי פרימנקו טוב מאוד. העריכה משובחת, והסמליל (לוגו) של הסרט שעיצב שגיא זמושצ`יק, בו משולבים סמל ישראל וסמל בריה"מ על רקע כדוה"א, הוא לא פחות ממבריק.
בקרוב הסרט ייצא להפצה מסחרית, ואני צופה שיצליח עקב היותו חף מפגמים.
הצטרפו גם אתם למסע בדרך אל הבית, שיתרום לכם כמה תובנות על החברה הישראלית ועל רב-תרבותיות בכלל, ויספק לכם כ- 52 דקות של הנאה צרופה.