– – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הכתבה פורסמה בגיליון מס` 25 של עיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/3527/89/
הגיליון זמין להורדה בכתובת:
http://www.epochtimes.co.il/he/public/HET_ed25_sm.pdf
(הביקורת מופיעה בעמ` 13).
להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אסקוריאל
מאת מישל דה גילדרוד / תיאטרון הסימטה
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
פיליפ השני, מלך ספרד במאה ה- 16, נחשב לאחד המלכים האכזריים ביותר שידעה האנושות. האינקוויזיציה חגגה בתקופתו, השלטון הספרדי הפך מושחת יותר ויותר, הצבא היה מסובך במלחמות והובס שוק על ירך וזכויות הפרוטסטנטים הוקרבו על מזבח הקתוליות. התקופה השחורה הזאת סימלה את דעיכתה של ספרד כמעצמה.
ההצגה מתרחשת בטירת "אסקוריאל", אותה בנה פיליפ השני. מישל דה גילדרוד מציג במחזהו שעה מחייו של המלך המטורף (אלחי לויט הנפלא במשחק מלא טירוף ועוצמות שלא ייאמנו) ופורש בפנינו את מערכת יחסיו עם ליצן החצר, פוליאל (אורן יאדגר המצוין במשחק רגיש ומלא הבעה). המלך מייצג את כל מה שרע בשלטון: סאדיזם, אנוכיות, רוע ושכרון כוח. המלך רואה את השלטון וגינוניו כתכלית העיקרית של שלטונו. הוא רודה בעמו ובאנשי חצרו והורג בהם ללא רחם, בעוד ממלכתו מתפוררת. לעומתו פוליאל מייצג את מידת המוסר האנושי בדרכו ההומוריסטית עד כאב. פוליאל הוא ליצן עצוב, הנאלץ להצחיק מאונס, כדי שלא יובל לגרדום בעצמו. את דמותו המשנית של הנזיר, המשמש כקול המוסר שמושתק בגסות, מגלם נהדר דור כהן הצעיר.
אבי גיבסון בר-אל היטיב לביים את ההצגה בהשראת תרגומו של יעקב רז ובסיועה של רינת מוסקונה. גיבסון הוא תלמידו הנאמן של אמיר אוריין, הוגה "שיטת המעגל הפתוח" הידועה גם כ"שיטת אוריין". אוריין כותב, כי היצירה השיטתית כוללת את המרכיבים הבאים: "הגדרת האישיות היוצרת. הגדרת מרכיבי האירוע האמנותי. התנהגות יוצר בתחום האירוע האמנותי. חוויה אישית מיידית בזיקה ליצירה המתהווה. הדמות המוצגת בתחום האירוע האמנותי. הדמות הפומבית של היוצר בתחום המציאות. חייו של היוצר בזיקה לתחומי המציאות, החלום והפנטזיה. פתיחת אפיקים חדשים לפעולת המנחה והיוצר. התנהגות קהל בתחום האירוע האמנותי…" (מתוך "המעגל הפתוח", הוצאת ספריית פועלים, 1998, עמ` 14). אוריין משמש כיועץ אומנותי להפקה, ואכן תביעות ידיו ניכרות בכל. בתחילה הקהל מוגדר כמוזמנים לטירה. אח"כ הוא הופך לקהל צופיו של פוליאל במופע סטנד אפ אבסורדי על האינקוויזיציה. לבסוף קהל הצופים משמש כאורחיו של המלך במשתה, כשההצגה מתקיימת על שולחן האוכל בחדר אפלולי.
עיצוב התפאורה הוא לא פחות מגאונות של ממש. רות אלדר זיידנר בסיוע לינור דגן ואביה בש מילאו את החלל השחור, הקודר ובעל תקרת הקשתות של תיאטרון הסימטה בחפצים מושחתים רבים כדי להמחיש את ההרס והקלון שזורע השלטון האכזרי בארץ. אותו הצוות גם אחראי לעיצוב התלבושות המהודרות ומרופטות כאחד במטרה להדגיש את הדר המלכות, שהוא רק למראית עין. הברקת העיצוב הגדולה ביותר היא קיר של מסכי טלוויזיה, המשדרים ללא הפסקה תמונות של מלחמות, המו"מ הכושל בקמפ דייויד ותעמולה נאצית. ביניהם בולטים שני מרקעים, עליהם לא מפסיקות לרצד תמונות מ"כוכב נולד" ו"נולד לרקוד". זוהי ביקורת חדה מאוד לעבר תוכניות המציאות הרדודות, שבעצם משווה אותן לזירת ליצני החצר המודרנית. גם בתוכניות המציאות, כמו אצל ליצני החצר באירופה ההיסטורית, אם ה"כוכבים" לא ישעשעו את צופיהם, ייגזר עליהם גזר דין מוות – הם יודחו מהתוכנית. קיר מסכי הטלוויזיה מקשר את המחזה הנהדר של מישל דה גילדרוד משנת 1927 לימינו אנו.
כפיר אזולאי וגיא מנצור הפליאו להלחין מוסיקה אלקטרונית מקורית ומצמררת, שמעצימה את תחושת הניכור ואי-הנוחות בקהל לנוכח המתרחש. צל"ש מגיע גם לאלכסיי טרליצקי, תאורן הבית של "תיאטרון הסימטה" על ביצוע עבודת תאורה מוקפדת ומורכבת.
גיבסון מבסס את מעמדו כבמאי פרינג` מקורי ומרתק בהצגה, שהפקתה מבריקה לא פחות מבחירת החללים בהם היא מוצגת. האנסמבל החדש למדיי של "תיאטרון הסימטה" ממשיך ליצור פרינג` איכותי, בועט ומשוחרר, שמצדיק הגעה עד לסימטאות
יפו.