בבלוג "SilentMike ניוז" פורסמה סקירה של פסוקים, דינים ומשפטים, המופיעים בחמשת חומשי תורתנו הקדושה. רובם מביכים במיוחד ועשויים לעורר ספק בנוגע למוסריותו האוניברסלית של התנ"ך.
מומלץ לקרוא את הרשומה, שהתפרסמה תחת הכותרת: "דברים שלא ידעתם שכתובים בתנ"ך".
לאחרונה מתרבים המקרים בהם הורים שוכחים את ילדיהם במכונית, ומשאירים אותם להיצלות בשמש הקופחת, עד שנופחים הם את נשמתם ממחנק או מהחום הכבד.
עמיתי עופר לנדא, הלא הוא עופרניקוס, יצא להילחם בתופעה, ופרסם בבלוג שלו "ישראלים באפלה" תשדיר שירות ציני למען "הילדים המתבשלים" בסגנון תשדירי ה"לא שכחת משהו?" של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
כציניקן ידוע, אני נהניתי. אתם מוזמנים לצפות גם.
קוראים נכבדים,
הרינו שמחים להודיעכם, כי המאמר "שנתיים להתנתקות – מבחן התוצאה" זכה באות בחירת העורך של "תפוז".
המאמר עוסק בניתוח תוצאות תוכנית ההתנתקות אל מול יעדיה המוצהרים ובבחינה בהשגתם של אילו יעדים הצליחה ובהשגתם של אילו יעדים נכשלה. כמו כן, המאמר עומד גם על תוצאותיה והשלכותיה של ההתנתקות, שלא נכללו בין יעדיה המוצהרים.
סאטירה נוקבת על התנתקויות והתכנסויות מופיעה ברשומה החדשה "התכנסנו בזאת", בה אהוד אולמרט מנסה למצוא אג`נדה למפלגתו ומגיע לתובנות מעניינות.
חשוב לציין, שהמאמר זכה להיות בחירת העורך רק בזכותכם. רשומות מגיעות לידיעת העורך בכל פעם, בה אתם מקישים על הלחצן "אהבתי", המופיע בתחתית כל רשומה. כמו כן, בכל פעם שאתם מקישים על הלחצן "המלצ/י" – המופיע גם הוא בתחתית כל רשומה – המלצתכם תופיע בעמוד הראשי של "הבלוגיה".
במעמד חגיגי זה, מומלץ להצטרף למועדון המנויים של "מעבר לאופק" באמצעות הזנת כתובת הדואל בתיבה "נשארים מעודכנים". כך תהיו הראשונים לקרוא כל רשומה חדשה ב"מעבר לאופק".
בשם צוות "מעבר לאופק" הרינו נרגשים לקבל את הפרס, הניתן לבלוג שלנו לראשונה. נמנה כעת את כל העושים במלאכה, התורמים לכך שבלוג כה משובח ואנין מתפרסם ברשת העברית, ואלה הם:
ofekm1;
אופק מתתיאס;
פ. פרנקו;
מערכת "הכלרבי";
וכמובן כל הצוות העצום והרב של אנשי התמיכה הטכנית, מחלקת שירות הלקוחות, מחלקת התחזוקה והאפסנאות, מחלקת קשרי חו"ל, מחלקת מבצעים ומשימות מיוחדות, מחלקת לקוחות מועדפים ופקידת נשיא החברה ש` (פרטים נוספים בקרוב במדורי הפלילים).
נציין שגם רה"מ לשעבר, אריאל שרון, הוא חלק מצוות "מעבר לאופק". עם זאת, בהתחשב בכך שהוא במצב צמח, הוא שימש כאן רק על תקן עציץ.
גם בעתיד נוסיף לפרסם חומרים מעניינים ולפתח את "מעבר לאופק" להנאתכם. עצם כך שזכינו היום בפרס היוקרתי והמכובד, לא אומר שמעכשיו ננוח על זרי הדפנה. למען האמת, אנחנו מעדיפים פשוט לנוח על דפנה. אין צורך בזר. קצפת תספיק.
שלכם תמיד,
צוות "מעבר לאופק"
מעבר לאופק – להביט לעומקם של דברים
מונולוג של אהוד אולמרט בעקבות הצעתו של חיים רמון לנסיגה
פ. פרנקו
אני מושחת? אני? מדובר בהאשמות שווא. לא היה ולא נברא. אני מכחיש בכל תוקף. הדברים הוצאו מהקשרם וההקשר הוצא מהדברים. אני אומנם לא פופולארי, אך אני לא יכול להיות מושחת, כי אני ראש הממשלה, ואני עושה את הדבר הנכון בשביל ישראל, ואני אמשיך לעשותו, כדי שנתקדם קדימה. עכשיו תגידו שאני מושחת, אבל אני רץ למרחקים ארוכים, ובסוף יסתבר שטעיתם! או שמא אני טעיתי? אני אומנם לא פופולארי, אך אני לא יכול לטעות, כי אני ראש הממשלה, ואני עושה את הדבר הנכון וגו`.
איך הם מדברים עליי? חברים, עזרו לי! בראון-חברון ורמון-המנשק עם הלשון – הרביצו להם!
טוב, אולי אני קצת מושחת. אז אני מושחת, בסדר? אני מושחת?! יש לי מפלגה של מושחתים! אבל אי-אפשר להישאר עם שחיתות בשלטון. שחיתות זאת לא אג`נדה. אג`נדה! אני צריך אג`נדה! נו, רמון, תן לי איזו אג`נדה! שחרר את חרצובות לשונך כמו שרק אתה יודע! בעצם, גם המתלוננת ה` יודעת. בכל מקרה, תן איזו אג`נדה שתחזיק אותי לקדנציה של ארבע שנים… אה… שנתיים! נו טוב, אז רק שנה וחצי. אבל תן אג`נדה!
העם רוצה שלום? כן, ברור שהעם רוצה שלום. מה ההמשך? רק שרון יביא שלום? אז הוא לא הביא. הוא אמר גם שמי שבעד חיסול הטרור ירים את ידו. בסוף הוא הרים ידיים אל מול הטרור.
אבל מה האג`נדה? צריך אג`נדה! צריך למתג אותה בתודעה הציבורית! מיתוג זה חשוב. איך אני אומר? הסתכל במיתוג, ולא במה שאין בתוכו! כן, מיתוג זה טוב.
מה אתה אומר, התכנסות? דיברנו על זה כבר לפני הבחירות. רצינו כבר להתחיל עם זה, אבל אז באה מלחמת לבנון השנייה והרסה את הכל. כן, נסראללה הזה. אם היינו מתכנסים עוד לפני המלחמה, היינו מסיימים במצב גרוע עוד יותר, ואז הייתי יכול להמשיך בקלות כראש ממשלה, כי לא מחליפים שלטון במצב חירום, ממש כמו גולדה במלחמת יום הכיפורים. אח, גולדה! אבל בעצם, למה לא התכנסות?
התכנסות! התכנסות זה נשמע טוב, כמו התנתקות. קודם התנתקנו, ועכשיו נתכנס. בהתנתקות הכנסנו למתנחלים, ועכשיו נכנס אותם. קודם הכנסנו, ועכשיו נתכנס. התכנסות! הכנסה! נשמע טוב, ממש כמו מס הכנסה. כן, שולה זקן מסדרת שם הנחות למשפחות ברוכות ילדים… אה… אנשי עסקים ברוכי שלמונים. לא משנה.
אבל מה זה אומר בעצם, התכנסות? כן, אני מבין. כמו פעימה, כמו נסיגה וכמו התנתקות, רק בשם אחר. אם מתקיפים מקום, צריך לברוח ממנו חד-צדדית. צריך לקחת את גורלנו בידינו! כן, זה טוב! ואז יוצרים גבולות קבע ברי הגנה. גבולות קבע זה נהדר! וזה יחזק את אבו-מאזן ויהיה צעד בונה אמון. לחזק את אבו-מאזן זה נפלא! ולא מספיק לברוח, צריך גם להרוס את מה שהשארנו, כולל את בתי הכנסת, עד שהשטח ייראה כמו ציור של עליזה. כן, אני אוהב ציורים של עליזה. עליזה ממותגת כציירת. נכון, היא לא באמת יודעת לצייר, אבל היא ממותגת. איך אני אומר? לעזאזל התוכן, העיקר המיתוג! כן, מיתוג זה טוב.
אז מאיפה עוד נשאר לברוח? שדרות, אשקלון והנגב המערבי תחת מטח טילים? אז נתכנס משם! יש הברחות בגבול מצרים? אז נתכנס משם! תקפו את הצפון בעדה חיפה? אז נתכנס משם! לא בטוח בבקעת הירדן? אז נתכנס משם! התנועה האיסלאמית משתוללת בירושלים? אז נתכנס משם! היו פיגועים בקניון השרון בנתניה? אז נתכנס משם! היו פיגועים בדיזנגוף סנטר בת"א? אז נתכנס משם!
אז נתכנס, ונתכנס, ושוב נתכנס, אבל מה יישאר לנו אחרי כל ההתכנסויות? חוף שרתון בת"א? מערבה משם נמצא רק הים?! נפלא! אני גר בירושלים. מזה שנים לא הייתי בים. אך האם הגבולות של חוף שרתון הם גבולות קבע ברי הגנה? בעצם, לא משנה. כך לפחות אוכל להכריז כמו מוסוליני, שהים הוא שלנו!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
תמונת אולמרט והכיסא בראש הרשומה צולמה ע"י אריאל ז`רזולימסקי ופורסמה במקור באתר "סקופ" בכתובת: http://www.scoop.co.il/print_article.html?id=1389
גם עופר לנדא פרסם רשומה על תוכניות האיוולת של חיים רמון: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3448&blogcode=7067457
מבחן התוצאה
אופק מתתיאס בוחן את הישגי ההתנתקות וכישלונותיה במלאת שנתיים לביצוע התוכנית
אופק מתתיאס[1]
בתמונה פעילי גדודי חללי אל-אקצה בבית הכנסת של כפר דרום אחרי החורבן. התמונה לקוחה מאתר "יד קטיף": http://www.yadkatif.com/h-pics/syn2/kfar-darom/kfar-darom(4).jpg
ט` באב הוא יום הצרות והאסונות הלאומי של עם ישראל. מאז החורבן הגדול של בית המקדש השני והגלות בת 2,000 השנים, ישראלים ברחבי תבל לא שכחו את היום הארור הזה. הם נוצרים אותו בלבבותיהם ומציינים אותו מדי שנה. לקח חשוב למדנו ממנו, שעל שנאת חינם בין אחים חרבה ירושלים.
והנה לפני שנתיים בחר ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, דווקא ב-י` באב, למחרת יום הזיכרון לחורבן הבית השני, כיום תחילת ביצוע תוכנית הטיהור האתני של גוש קטיף וצפון השומרון מישראלים, הידועה בשמה המכובס והמצוחצח "תוכנית ההתנתקות". אומנם אריאל שרון לא היה דתי אדוק במיוחד, והיו יכולים להעיד על כך מני פירות ים ושרצים, אלמלא זלל אותם לתיאבון ומילא בהם כרסו המדושנת. אע"פ כן הוא היה מודע לחשיבותו של היום הזה, ודווקא בו בחר להתחיל בתוכנית החורבן והגירוש. סתם צירוף מקרים אירוני? לא בהכרח. סביר שהיה זה צעד מתוכנן, שנועד להבהיר לתושבי גוש קטיף וצפון השומרון, שהשתייכו ברובם לציונות הדתית, שכנראה שמדובר בגזירה שמימית, שהמאבק נגדה ייכשל כשם שנכשל המרד במלכות רומי. אז התוצאה הייתה הרס בית המקדש והגליית עם ישראל מארצו ל- 2,000 שנים. הפעם היה מדובר "רק" בהחרבת גוש קטיף וישובי צפון השומרון הישראליים, הריסת בתי הכנסיות ועקירת בתי הקברות ששכנו בהם. המגורשים הפכו לפליטים בארצם שלהם, שלמעלה מ- 20% מהם מובטלים וחלקם הגדול חי ב"קראווילות" זעירות. זאת בהתחשב בעובדה, שבישובים המקוריים אותן משפחות היו יצרניות ותרמו לייצוא החקלאי של ישראל וחיו בבתים אשר גודלם תאם את גודל משפחותיהם.
אומנם קשה להתבונן על הגירוש בראיה היסטורית בחלוף שנתיים בלבד, אולם ניתן בהחלט לבחון מה היו תוצאותיו עד כה ועד כמה חיוביות או שליליות הן.
למותר לציין, כי המטרה המקורית המוצהרת של תוכנית הגירוש הייתה מתן מענה בטחוני לאיום על "התנחלויות" שקשה לאבטחן, האצת בניית "גדר ההפרדה", חיזוק הפתח ואבו-מאזן, התנתקות מוחלטת מהרשות הפלשתינית, יצירת גבולות קבע ברי הגנה לישראל שיזכו להכרה בינ"ל, הבטחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית בעצם השארת הערבים מחוץ לגדר והתמקדות בפיתוח הנגב והגליל במקום השקעה בפיתוח ההתיישבות מעבר לקו הירוק. סביר להניח, שמטרתה האמיתית של התוכנית היה להסיח את דעת הקהל מאי אילו פרשיות שחיתות שנקשרו בשרון, אך נניח לצורך העניין שמטרותיה המוצהרות של התוכנית אכן היו מטרותיה למעשה.
מה השגנו בפועל?
1. איום הקסאמים על גוש קטיף הפך למעשה לאיום על שדרות, הנגב המערבי ואשקלון. האיום הזה מתפוצץ על בסיס יומיומי, גובה קורבנות ברכוש ובנפש והופך את החיים באזור לבלתי-נסבלים. כעת, משהעיר רפיח חוברה לה יחדיו ואין נוכחות של צה"ל על ציר פילדלפי, ניתן להבריח לעזה אמל"ח באין מפריע. הישובים הישראליים ברצועת עזה היוו נקודות אחיזה אסטרטגיות לצה"ל ברצועה, שם הוא היה יכול לפעול בלב אוכלוסייה אוהדת. הנטישה של צה"ל את גוש קטיף וציר פילדלפי הביאה בהכרח לפגיעה ביכולות המודיעין שלו בנוגע למתרחש בעזה. מודיעין כזה היה יכול לסייע בהברחות האמל"ח השגרתיות ואולי אף בשחרור החייל החטוף גלעד שליט.
היות ויישובי התוחמת הצפונית של רצועת עזה פונו, על אף קרבתם לאשקלון והעובדה שלא היוו מובלעת בלב שטח בשליטת הרש"פ, הרי שהם משמשים כיום לירי טילים לכיוון אשקלון. כדי לסבר את האוזן אכתוב, שהמרחק האווירי בין התוחמת הצפונית לבין מתקן אסטרטגי כתחנת הכוח "רוטנברג" באשקלון הוא פחות מ- 5 ק"מ! טילים כבר פגעו בסמוך לתחנת הכוח, אולם היא לא נפגעה בנס, דבר שעלול היה להמיט אסון על האזור כולו. המרחק בין התוחמת הצפונית למסוף הקצה של קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א) הוא 5 ק"מ בלבד. המרחקים בין התוחמת הצפונית לקיבוצים כרמיה וזיקים קטנים אף יותר, ואכן שניהם כבר ספגו פגיעות של טילי קסאם.
2. בניית "גדר ההפרדה" עודנה רחוקה מהשלמה (מבלי לדון כעת על הבעייתיות שלה מבחינה ביטחונית, מדינית, משפטית והומניטרית). במק
ומות רבים היא פרוצה או כלל לא קיימת. גם לי עצמי כבר נזדמן לחצות אותה בקטעים שמסיבות מובנות לא אחשוף כאן את מיקומם, מבלי שהבחנתי בנוכחותו של אף חייל או איש ביטחון אחר בסביבה.
3. חיזוק הפתח ואבו-מאזן? זאת בדיחה עצובה. החמאס התעצם בעקבות הגירוש, מכיוון שמפעל ההחרבה נתפס כהצלחה של פעולות הטרור שלו, ממש כשם שבריחת צה"ל מלבנון נתפסה כהצלחה של פעולות ה"התנגדות" של חיזבאללה (פעולות טרור, למעשה). בעקבות התחזקות כוחו הפוליטי של חמאס הוא גרף את רוב הקולות בבחירות האחרונות ברש"פ, השתלט על רצועת עזה והדיח ממנה את פתח. כך רצועת עזה הפכה לחמאסטן, בעוד הגדה הפכה לפתחלנד בראשות אבו-מאזן. באובדן רצועת עזה לחמאס פתח הוכיחה שהיא תנועה רופסת, שאיבדה מהרלוונטיות שלה וקיים ספק לגבי שיעור התמיכה בה בקרב האוכלוסייה ברש"פ, אם עדיין ניתן לדבר על רש"פ לאחר התפצלותה לשתי ישויות העוינות אחת את השנייה.
4. ישראל לא התנתקה ולא תתנתק מהרש"פ. ישראל עדיין גובה עבור הרש"פ מיסים ומספקת לה חשמל. מעבר סחורות לרש"פ תלוי לחלוטין בישראל. כלכלת הרש"פ מתבססת על מקומות עבודה בישראל. כשהתקציב הלאומי מושקע בעיקר בהתחמשות וביצוע פעולות טרור, לא נותר גרוש להשקעה במקומות עבודה חדשים ולפיתוח תעשייה. ישות המובלעות חסרת הרצף הטריטוריאלי הקרויה רש"פ תלויה לחלוטין בחסדי ישראל לצורך התניידות בין המובלעות המרכיבות אותה. יתרה מכך, ישראל מספקת גב לממשלת סלאם פיאד ול"נשיא" אבו-מאזן בגדה המערבית ולא חדלה מלבחוש בתוככי הפוליטיקה של הרש"פ. האם הדבר מעיד על כך שאכן ישראל התנתקה לחלוטין מהרש"פ?
5. ישראל לא יצרה לעצמה גבולות קבע מקובלים. גבולות שכאלה נקבעים במו"מ, ולא בפעולה חד-צדדית, ואמורים להיות מקובלים על הקהילייה הבינ"ל. למעשה, הרש"פ כמו מדינות ערביות ומוסלמיות רבות עדיין רואות את כל ישראל כמדינה שאין לה זכות קיום, הצריכה להיות מוחלפת בפלשתין. הקהילייה הבינ"ל אינה מכירה ברמת הגולן כשטח ישראלי. אזור הר דב בכתף שיאון בחרמון ("חוות שבעא") שנוי במחלוקת ואין הסכמה בינ"ל בנוגע לשליטה הישראלית עליו. אין הסכמה של הקהילייה הבינ"ל להתיישבות הישראלית מעבר לקו הירוק באזורי יו"ש ובקעת הירדן. יתרה מכך, אפילו ירושלים אינה מוכרת ע"י הקהילייה הבינ"ל כבירת ישראל…
לפיכך, גם כאן התוכנית נכשלה.
6. בהתחשב בקצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית בישראל, זה רק עניין של זמן עד שהערבים בישראל יהפכו לרוב. ומה נעשה אז? האם נתבצר בגטאות בעלי רוב יהודי? האם ניישם את התוכנית המטורפת של ליברמן לחילופי שטחים וניצור מדינה שלמה של מובלעות בעלות קשר טריטוריאלי רופף? או שמא פשוט נתחיל להשמיד את הערבים במחנות ונטרנספר אותם לכל הרוחות, כמיטב המסורת הגרמנית? ואולי כדאי פשוט להיערך ליום הזה ולהשקיע בחינוך האוכלוסייה הערבית ובבניית דו-קיום אמיתי, במקום בהתנתקות מהמציאות?
אם כן, גם בהשגת מדינה בעלת רוב יהודי, ה"התנתקות" מלכתחילה לא הייתה יכולה להצליח.
7. הלוואי והמשאבים שהושקעו בתוכנית ה"התנתקות" היו אכן מושקעים בפיתוח הנגב והגליל. למען האמת, מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון היו שמחים מאוד לעבור לשם כקהילות, אולם הם עדיין תקועים ברובם ב"קראוווילות" הזעירות, מאחר והמדינה עדיין לא מצאה פיתרון לכל מתיישב, כפי שהובטח.
8. האלוף במיל` יפתח רון טל, ראש מז"י (מפקדת זרוע היבשה) בעת הגירוש היכה על חטא בראיון לשבועון חרדי, וטען שההשקעה בביצוע תוכנית ה"התנתקות" פגעה במוכנות צה"ל למלחמה בלבנון. דן חלוץ, הרמטכ"ל הכושל של מלחמת לבנון השנייה, אבי הרעיון ההזוי שלפיו ניתן לנצח במלחמה תוך שימוש בחיל האוויר בלבד, מונה לתפקידו פחות מחצי שנה טרם ביצוע הגירוש. זאת מכיוון שקודמו, משה בוגי יעלון, עמד על מגרעותיה של התוכנית, ולכן כהונתו לא הוארכה. בראיון למעריב הסביר בוגי את העילה לפיטוריו: "הבעתי עמדה חד-משמעית המתנגדת לכל פינוי תחת אש, בשל השלכותיו של מהלך כזה על עידוד השימוש בטרור ובאלימות על ידי הצד השני. ידעתי אז שזו גם תפישתו הבסיסית של ראש הממשלה אריאל שרון שחשב, התבטא ופעל לפיה עד אותה תקופה". יעלון הדגיש ש"אין להתעלם מכך שברקע ההחלטה היתה גם מצוקה פוליטית – ירידה בתמיכה בראש הממשלה, וייתכן שהצטרפה לכך גם מצוקה אישית, בהקשר לממצאי החקירה של חשד לשחיתות".
אל ביקורתו של יעלון הצטרף גם יובל דיסקין, ראש השב"כ: "דרג מדיני יכול להחליט מה שהוא רוצה", הדגיש. "מבחינה ביטחונית אני נגד העברת עוד שטחים לפלשתינים, אלא אם כן נגלה שיש מי שלוקח את השלטון בצד השני ומתחייב ומבצע את אכיפת השלטון באזור הזה. אם זה לא מתקיים, מקצועית נטו, אני נגד העברת עוד שטחים לפלשתינים".
אף האלוף במיל` גיורא איילנד הסתייג מתוכנית ה"התנתקות" בדיעבד, הגם שנמנה על אדריכליה כראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי).
9. הישגים נוספים של התוכנית, אשר ניתן לצרף לרשימה, הוא הטיפול ה"מופתי" במגורשים, שעליו כבר הרחבתי את הדיבור, וניתן לדון בו עוד רבות. העיקר שלכל מתיישב יש פיתרון, לפי התעמולה השקרית של משרד רה"מ ומנהלת סל"ע. אוכלוסייה יצרנית איבדה את כל שהיה לה ונפער קרע בחברה הישראלית, שאני בספק רב לגבי משך הזמן שיארך תיקונו, אם הוא בכלל ניתן לאיחוי.
10. הדובדבן שבקצפת הוא הגברת תחושת הייאוש של אזרחים רבים מכך שב"התנתקות" רה"מ התנתק מהבטחותיו לבוחריו ורמס אותן ברגל גסה ובחוסר תום לב. כדי להתנתק גם מההכרעות הדמוקרטיות של מוסדות מפלגתו, הוא הקים מפלגה פשיסטית, המבוססת על דמותו בלבד, כשהוא היו"ר, הוא המרכז, הוא המזכירות, הוא הלשכה, הוא בית-הדין, הוא מקבל ההחלטות, הוא מאשרן והוא מוציאן אל הפועל. זה תרם למיאוס של הפוליטיקה בישראל בעיני רבים, שהביא לאחוז ההצבעה הנמוך בתולדות ישראל בבחירות האחרונות מתוך הלך הרוח שממילא כולם מושחתים ואין קשר בין מצע המפלגות לבין מעשיהן בפועל.
אם כן, גם כעבור שנתיים נראה שהחורבן לא הועיל במאום, אלא רק הרע את מצבה המדיני, הביטחוני והחברתי של ישראל וכרסם עוד בדמוקרטיה הישראלית הרעועה וחסרת היציבות ממילא.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
המאמר פורסם גם באתר קטיף.נט (www.katif.net):
http://new.katif.net/opinion.php?page=505
[1] המחבר הוא סטודנט לממשל ומשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.
פסטיבל קולנוע גוש-דן
אופק מתתיאס ביקר בערב הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום.
הוא שוטט במתחם הפסטיבל ושוחח עם התושבים על הקסאמים ועל החיים בפריפריה.
הוא מביא את רשמיו מפסטיבל נוצץ בלב עיירת פיתוח ותוהה על הקשר בין הפסטיבל התל-אביבי לדרום.
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
(מתחם הפסטיבל בתמונה שצילמתי)
הכתבה פורסמה באתר של עיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/6038/89/
להלן מובאת הכתבה בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.
ערב יורד על הנגב המערבי. הסעת העיתונאים עושה את דרכה אל עבר נתיבות, עיירת פיתוח, הידועה בעיקר בזכות קברו של הבאבא סאלי הממוקם בה והישיבה של הבאבא ברוך לידו. הפעם הקהל שבא ממרכז הארץ, לא בא לבאבא לרגל ההילולה השנתית רוויית הצהלולים (כך האקדמיה ללשון העברית קוראת ל-לו-לו-לו), אלא שם פעמיו דווקא אל פסטיבל "קולנוע דרום". הפסטיבל מתקיים מדי שנה בסינמטק שדרות ומספק במה ליצירה של הסטודנטים בחוג לקולנוע וטלוויזיה של מכללת ספיר בנוסף לקולנוע חברתי מהארץ ומהעולם. כל האירועים פתוחים לקהל חינם אין כסף. השנה הפסטיבל הועתק לנתיבות תוך ארבעה ימים בלבד לאור "המצב". כשעברנו ליד שדרות קידמו את פנינו כמה שלטי מחאה נגד הפקרת תושבי שדרות לקסאמים במשך שבע השנים האחרונות, למען לא נשכח מה מתחולל במרחק לא רב מאתר הפסטיבל. נתיבות אינה עונה על הציפיות מעיירת פיתוח דרומית, שמסתכמות בשיכונים על גבי שיכונים מלאי טינופת עם כמה מובטלים משועממים שיושבים על הברזלים בחוסר מעש. היא נלחמת בתדמיתה ומציגה לראווה מרכז נקי ומטופח עם כיכרות נאות. הפסטיבל הועתק למתחם הקונסרבטוריון העירוני, שהפך לבית קולנוע לעת מצוא. הבניין הנחמד הזה עם ריצוף השיש הוא גם לא משהו שמצופה להימצא דווקא בלב נתיבות. כאוהב מוסיקה, המראה חימם את לבי.
תהיתי לעצמי, מדוע בעצם לקיים פסטיבל קולנוע בנתיבות הדרומית, הרחק מבירת התרבות התל-אביבית? לדברי פרופ` זאב צחור, נשיא מכללת ספיר: "אחת הבעיות העיקריות של החברה הישראלית זה שהיא דיברה בקול אחד – קול מאוד תל-אביבי, שמרחב התרבות שלו נע בין רמת-השרון לסביון. החברה הישראלית היא חברה שחורגת מתחומי גוש-דן, ואין לה הזדמנות להביע את קולה. כאן בשדרות, נתיבות, ספיר – אנחנו אומרים: יש רבדים אחרים שקולם לא נשמע, ואנחנו הרמקול שלו". אכן חזון מרשים. הסתובבתי בין האנשים בכדי לבדוק כיצד הוא ממומש. עניין אותי לשוחח עמם על תרבות בצל הקסאמים ועל החיים הרחק ממרכז העניינים. ככלות הכל, בפסטיבל המתקרא בשם "קולנוע דרום", שרעיונות כה נשגבים הביאו לעריכתו, בוודאי אמורים להימצא כמה דרומיים. האומנם? השרידים היחידים שמצאתי לתושבי נתיבות בקהל היו כמה ילדים ממוצא אתיופי, שהגיעו נרגשים בתקווה שמעט מאבק הכוכבים של גוש-דן יידבק בהם. תקוותם נגוזה, כשהמאבטחים סילקו אותם משם ביעילות, למען יוצאי אשכנז לא יראו רמזים לצבע שחור בעיניהם הצחורות, רחמנא ליצלן.
לפתע פנו אליי שני תיכוניסטים מקומיים שהמאבטחים טרם איתרו – יוסף גושו ובבוש טגנה – תלמידי כיתה י` בתיכון הצבי. הם ביקשו שאצלמם וחייכו חיוך רחב למצלמה. שניהם היו נרגשים מאוד מעצם המעמד – לראשונה מתקיים בנתיבות שכוחת האל פסטיבל קולנוע. בבוש אמר לי: "אנחנו באמת מתרגשים, כי לא יוצא לנו שבאים לפה הרבה במאים כאלה. זה הפסטיבל הראשון שנערך פה, בנתיבות, ואנחנו מאוד שמחים שזה נערך פה. מצידי שזה ייערך כל שנה. אבל הפעם זה נערך פה רק בגלל מקרים נוראיים שקרו בשדרות. אנחנו מקווים, בלי שום קשר למקרים נוראיים כאלה, שיהיה בשדרות הפסטיבל שוב ושוב".
הקהל במקום חיכה בקוצר רוח לבכורה החגיגית של "הסודות", סרטו החדש של אבי נשר. שכחו המה, שבנתיבות הננו. ערב הפתיחה במוצ"ש התחיל באיחור אופנתי בן כשעה, מכיוון שכיאה לעיר של מקובלים, בנתיבות שומרים על קדושת השבת מכל משמר. לכן כשהשבת מאחרת לצאת, ההקרנה מבוששת מלהתחיל. בנאומי הפתיחה החגיגיים הדגישו שוב ושוב את החשיבות של קיום פסטיבל קולנוע בדרום וחזרו על סיסמאות שחוקות. מה בדיוק נאמר שם? חזרו אחורה אל דבריו של פרופ` זאב צחור ותקבלו את תמצית הנאומים. הנואמים הקפידו לשבח את יחיאל זוהר, ראש עיריית נתיבות, על דאגתו להעתקת הפסטיבל לעירו. ראש עיריית שדרות, אלי מויאל, לא הוזכר ולו במילה. לאחר שתקפו את תרבות הרייטינג הזולה והשטחית, עלה לנאום אבי ניר, מנכ"ל קשת, המעניקה השנה חסות לפסטיבל, וניסה להשיב
בדרך אל הבית
סרטו של שגיא סרגיי זמושצ`יק
אופק מתתיאס נכח בהקרנת הבכורה של סרטו התיעודי החדש והמרתק של שגיא זמושצ`יק ומביא את רשמיו ואת סיפוריהם האישיים של יוצרי הסרט.
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
(בתמונה מופיעים מימין לשמאל: ח"כ רוברט אילטוב, שגיא סרגיי זמושצ`יק, סמיון קטין וח"כ מרינה סולודקין. צילם: אופק מתתיאס)
הכתבה פורסמה באתר של עיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/6039/89/
להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.
בשנות התשעים שטף את ישראל גל עלייה גדול מחבר העמים. חלק מהעולים עלו לארץ ממניעים ציוניים ומתוך רצון לשוב למולדתם ההיסטורית, אולם חלקם האחר פשוט ראה בישראל מקום טוב יותר לחיות בו מאשר בריה"מ שהתפוררה עם התפוררות מסך הברזל. להבדיל מחזון כור ההיתוך של בן-גוריון, גל העלייה מחבר העמים לא בהכרח רצה להיטמע, אלא הוא עדיין חש רגשות חמים לאמא רוסיה. מאידך, ישראל היא ביתו הפיזי, ובמובנים מסוימים אולי אף יותר מכך.
זהו מצבם של גיל, מקסים, ג`ניה, מאשה ואלה – ארבעה בני נוער בגילאי העשרים, ששגיא זמושצ`יק עקב אחריהם בסרט התעודה החדש והמרתק "בדרך אל הבית". הגורם המאחד את חמשת גיבורי הסרט הוא המסיבות הרוסיות, אשר מהוות עבורם מקום מפלט מטרור, לאומנות, גזענות, בעיות פרנסה ופרידות. עולם המסיבות הוא ביתם הזמני, שאליו גיבורינו מהגרים כדי להרגיש ביחד. גם העולם הזה התפוצץ, תרתי משמע, בפיגוע הגדול בכניסה למועדון ה"דולפי" במתחם הדולפינריום ב- 1/6/2001, בו נהרגו 21 אנשים ונפצעו מעל מאה. רובם באו לחגוג במסיבה רוסית שהתקיימה במקום. שגיא בחר להקרין את סרטו לציון שש שנים לפיגוע הנורא.
שגיא זמושצ`יק, 24, תושב נתניה, הוא סטודנט שנה ג`, המסיים כעת את לימודיו בחוג לקולנוע של המכללה האקדמית ספיר. סרטו האחרון היה סרט הנפשה חכם בן כ-4 דקות, המתאר את מאבקו של פרפר, המנסה לשרוד בעיר הסואנת. לאחרונה הסרט זכה ב – GOLD REMI AWARD ב- WORLDFEST ביוסטון בקטגוריית סרטים קצרים ניסיוניים. ב- WORLDFEST האחרון השתתפו למעלה מ- 500 יוצרים מ- 32 מדינות. בין זוכי הפסטיבל בעבר ניתן למנות את הבמאים סטיבן שפילברג, ג’ורג לוקאס, אוליבר סטון והאחים כהן – שלהם היווה הפסטיבל את המקפצה הראשונה להוליווד. ייתכן והדבר מלמד משהו על העתיד הצפוי לשגיא.
שמו המקורי של שגיא הוא בכלל סרגיי. הוא עלה מבלארוס בגיל 7. הוא סיים במינסק רק את כיתה א`, וכיום הוא כלל לא יודע לכתוב ברוסית וקורא בקושי. מה בנוגע לזהותו? הוא אומר: "אני רואה את עצמי כישראלי לכל דבר, למרות זאת הקונפליקט הרוסי – ישראלי הוא חלק בלתי נפרד ממני ואני מעין תערובת מיוחדת של סרגיי עם שגיא. את המציאות המיוחדת הזו שנוצרה אני רואה גם באנשים בני גילי שסובבים אותי, אותם העולים החדשים – ישנים, כאשר מול הרצון ו/או הצורך להשתלב הם מסרבים להרפות מהמקורות הרוסיים שלהם… אני הפכתי לשגיא לכל דבר, ורק עכשיו, באמצעות תהליך עשיית הסרט אני מתחיל להתחבר לסרגיי, ולגלות את עצמי מחדש".
הסרט מרתק וניחן ביכולת התבוננות רגישה ומקורית. הוא מיטיב לתאר את הסיפור האנושי האוניברסלי של חיפוש אחר בית באמצעות סיפוריהם האישיים המעניינים של גיבוריו, אשר נבחרו בקפידה. הוא חושף את בעיות הזהות של העולים מחבר העמים, שטרם זכו להתייחסות כה מקיפה כמו זאת שהם זוכים לה בסרט.
יחד עם שגיא זמושצ`יק, הפיקו את הסרט סמיון קטין ומרט מומדגיאן.
מרט מארגן מסיבות. הוא בן שיחה מעניין, אך צנוע ונחבא אל הכלים. מעבודתו הוא מכיר אנשים רבים וסיפורים מעניינים. בצוותא עם סמיון, חברו, הם הגו את הרעיון לסרט. מרט הביא את מאשה ואת גיל, שהוא תקליטן במסיבות רוסיות והבעלים של האינפיניטי, מסעדה-מועדון בפ"ת. גיל הביא את חברו מקס, שנפגע בדולפינריום. סמיון הביא את אלה ואת ג`ניה, בן-דודו.
מרט מספר: "אני כשבאתי לארץ לא ידעתי עברית, מן הסתם, אז היה לי בסדר, כי באתי לגור בעיר כזאת, כמו רעננה, שהיא עיר מאוד טובה בשביל לגור
, ואנשים פחות התייחסו, להיפך עזרו לי. בניגוד לנושאים שאני מכיר, כמו אצל מאשה. ראית סיפור עצוב ונורא. אנשים לא רצו לקבל אותה והיא לא רצתה לקבל, ועד היום אפילו כשישבנו בסרט, היא ביקשה ממני לתרגם לה, כשהיא 7 שנים בארץ".
המסיבות הרוסיות משכו אותו: "אני יצאתי. אני הסתכלתי במועדון יום אחד. אני רואה את האנשים יפים, לבושים, באים חברות רוסיות מביאים DJ מחו"ל בהרבה כסף ובאים יותר מאלף איש מהחברה, וחברה יפה, חברה שאתה בא לכל בנאדם אישית, וכל אחד לומד, וכל אחד הגיע להישגים שלו".
הוא רוצה באמצעות הסרט לתת תקווה לאותם העולים שנתקלים בקשיי קליטה ולהביא לשינוי. הוא מספר: "אנחנו עכשיו גם מדברים עם החבר`ה האלה (שלא הצליחו, א"מ). אני עובד עכשיו בשני האתרים המובילים של חברות רוסיות. אני שם את זה כעמוד ראשי שיהיה גם לינק שאפשר להיכנס לראות את הסרט ולהבין בעצם מה אפשר לשפר. בסה"כ שיפרנו הרבה. אני מאמין, שבעוד 5 שנים, אולי קצת יותר, זה כבר לא יהיה רוסים-ישראלים". הוא חוזה, שיהיו לקבוצות בישראל העדפות תרבותיות שונות כחלק מעם ישראלי אחד.
סמיון קטין, 23, עלה ארצה בגיל 8. הוא בן-דודו של ג`ניה שהופיע בסרט. עיסוקו הוא במחשבים ובהקמת פרוייקטים של חינוך יהודי. עד לאחרונה הוא היה חבר הנהלה של המרכז הרפורמי בת"א, בית דניאל. הוא סטודנט לכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה.
קליטתו בארץ לא הייתה קלה: "עד כיתה ח`, עד שעברתי ללמוד בבי"ס שבח מופת, שהוא מורכב מכ- 95% נוער דובר רוסית, הייתי מאוד לא מקובל בחברה. היה לי מאוד קשה להסתדר בביה"ס. הייתי הדובר רוסית היחיד. איבדתי לחלוטין את הביטחון העצמי שלי עד כדי אבסורד. הייתי פוחד לגשת לאנשים ולשאול אותם משהו. ודווקא מהמקום הזה, כשהגעתי לשבח וראיתי שאני לא לבד, אני לא היחיד – ככה התחלתי להרגיש חלק מהחברה הישראלית. והיום אני ללא ספק משייך את עצמי לישראלי הרבה יותר מאשר רוסי".
יש לציין, שרבים מההרוגים והפצועים בפיגוע בדולפינריום היו תלמידי שבח מופת. בעת שארע הפיגוע, סמיון היה סגן יו"ר מועצת התלמידים. מאז הוא עוסק בנושא העלייה הרוסית במסגרות שונות. כיום הוא עושה זאת במסגרת התנועה הרפורמית. לדבריו, "הנושא הזה, למרות שכבר דנו בו וחקרו אותו, זה נושא כל-כך עצום, שאפילו הסרט הזה, של 52 דקות, אני חושב שהוא חושף את קצה הקרחון של הנושא הזה. יש עוד כל כך המון נושאים, שלא נגענו בהם, ואולי מאוד מעניין לגעת בהם". הוא היה רוצה לדבר גם על ההצלחות, התרבות והקשר של עולים עם המדינות מהם עלו – ואיך כל זה משתלב עם התרבות הישראלית.
בפאנל שנערך אחרי הקרנת הבכורה של הסרט, ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) חיוותה את דעתה עליו: "אני חושבת שהסרט די ייצוגי, כי כל הבעיות שאני מכירה מהשטח, ממכתבים, ממפגשים – היו בסרט הזה. גם הדולפינריום, וגם מה שקורה אחרי מה שקרה בדולפינריום". מקסים, מגיבורי הסרט, מכיר את הנושא מקרוב. הוא נפצע בפיגוע שארע בדולפינריום, וכך התחזק הקשר שלו לישראל. עם זאת, משרד הפנים מסרב להעניק אזרחות ישראלית לאמו, בטענה שאינה יהודיה.
ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) הזדהה גם הוא עם גיבורי הסרט. הוא עלה ארצה כבר ב- 1985 ופתח מועדון. בשנות התשעים הרגיש, שהישראלים דחקו אותו החוצה לחיקו של קהל העולים מחבר העמים. הוא חש "גם ישראלי וגם רוסי", אך טוען שהחברה הישראלית לא מוכנה לקבל את העולים, דבר שעלול להוביל לעזיבתם את הארץ.
הייתה הסכמה מקיר לקיר בקרב חברי הפאנל, שטוב שיהיה מקום בישראל ללבטי זהות מבלי לכפות על הכל זהות ישראלית.
שגיא זמושצ`יק מסכם את הדברים: "העלייה הרוסית של שנות ה-90 הייתה העלייה הראשונה בארץ, שלפי ראות עיניי לא עברה את כור ההיתוך הישראלי. בגלל המספר הרב של העולים, היה בלתי אפשרי להשכיח מאיתנו את מי שהיינו שם ולהפוך אותנו ל"צברים אולטימטיביים". כך נוצר "הישראלי החדש", צעיר ממוצא רוסי, שלא מוכן לוותר על המטען התרבותי שלו".
מנימוקים דומים עו"ד הרב גלעד קריב מהמרכז לפלורליזם יהודי טען בפאנל, שרב-תרבותיות היא הפיתרון האידיאלי בעולם של היום.
לסיכום אכתוב, שזהו אחד מסרטי התעודה החברתיים המשובחים ביותר, בהם צפיתי לאחרונה. הצילום של פבל שלכטר ואריה סנדומירסקי נהדר. פס הקול של יורי פרימנקו טוב מאוד. העריכה משובחת, והסמליל (לוגו) של הסרט שעיצב שגיא זמושצ`יק, בו משולבים סמל ישראל וסמל בריה"מ על רקע כדוה"א, הוא לא פחות ממבריק.
בקרוב הסרט ייצא להפצה מסחרית, ואני צופה שיצליח עקב היותו חף מפגמים.
הצטרפו גם אתם למסע בדרך אל הבית, שיתרום לכם כמה תובנות על החברה הישראלית ועל רב-תרבותיות בכלל, ויספק לכם כ- 52 דקות של הנאה צרופה.
הסודות
סרטו של אבי נשר
אופק מתתיאס נכח בהקרנת הבכורה של "הסודות" בערב הפתיחה של פסטיבל "קולנוע דרום" וגילה כיצד ניתן להפוך סיפור מעניין לסרט הוליוודי שטחי רווי עירום ומין לסבי.
מעבר לאופק מדווח על הציצית ועל הציצי.
אופק מתתיאס
הקהל בערב הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום (2/6/2007) חיכה בקוצר רוח לבכורה החגיגית של "הסודות", סרטו החדש של אבי נשר. שכחו המה, שבנתיבות הננו. ערב הפתיחה במוצ"ש התחיל באיחור אופנתי בן כשעה, מכיוון שכיאה לעיר של מקובלים, בנתיבות שומרים על קדושת השבת מכל משמר. לכן כשהשבת מאחרת לצאת, ההקרנה מבוששת מלהתחיל.
כשנכנסנו לאוהל הקרקס המאולתר, שהפכו אותו לבית קולנוע לרגל האירוע, התקשינו לאתר כיסאות, שלא התנוססו עליהם פתקי "שמור". לבסוף איתרנו כמה כיסאות לא שמורים בשורות האחוריות ביותר. שאלתי את הסדרן: ככה אתם דופקים את העיתונאים? הוא ענה לי בחיוך: תמיד דופקים את העיתונאים, כי אתם לא יודעים לפרגן. האם אני לא יודע לפרגן? למען האמת, ממש רציתי לפרגן. הסרט אפילו נשמע לי מעניין ובעל פוטנציאל.
נעמי (אניה בוקשטיין) היא ביתו של רב ליטאי חרדי חשוב בבני ברק (ספי ריבלין), שלאחר ארוסיה וערב חתונתה עם תלמיד חכם (גורי אלפי), היא מבקשת מאביה ללמוד תורה במדרשה לנשים ולרכוש השכלה – דבר לא מקובל בחברה החרדית. בברכת אביה היא יוצאת ללמוד במדרשה בצפת. שם היא מנהלת מערכת יחסי אהבה-שנאה עם מישל (מיכל שטמלר), חברתה הלא כל-כך אדוקה לחדר. יחדיו הן מנסות לערוך תיקון לאנוק (פאני ארדן שצנחה מטה מטה מסרטיו של פרנסואה טריפו היישר אל "הסודות"), אישה צרפתייה אשר ריצתה מאסר בגין רצח בעלה.
לכאורה זהו נושא מעניין לסרט, אלא שהתסריט מנסה בכל רגע להמציא את הבנאליות מחדש. דווקא בסרט על החברה החרדית נשר הצליח לשלב עירום ומין לסבי בוטה, שלא היה מחויב במציאות. יתרה מכך, התחקיר היה לקוי להחריד. בלט לרעה הקטע, בו מנהלת המדרשה (תיקי דיין) דיברה עם נעמי על ה"מהפיכה הפמיניסטית השקטה" בעולם החרדי, ועל כך שבעתיד יהיה ניתן להסמיך אישה לרבנות. צר לי לבשר, אך בעולם החרדי דבר כזה לא היה קורה מעולם, ומנהלת מדרשה שכזאת הייתה מגורשת אחר כבוד לחיק היהדות הרפורמית.
החרדים הליטאים מדברים בהגייה ייחודית, שלא הושם עליה דגש בסרט.
אבל הדבר הצורם ביותר היה גזענות למראית עין נגד עדות המזרח לאורך כל הסרט. זה התחיל בכך שהסרט מתרחש בצפת, אולם ברחובותיה נראים אשכנזים בלבד. בכל שיטוטיי בסמטאות צפת אני זוכר דווקא בולטות של עדות המזרח. מעניין שיוצרי הסרט לא שמו לב לכך, בזמן שצילמו אותו באותן סמטאות ממש. בין תלמידות המדרשה האשכנזיות הטהורות נמצאת רק מרוקאית אחת חוזרת בתשובה בשם סיגי (דנה איבגי). באופן לחלוטין בלתי מפתיע, דווקא היא מגלמת את הדמות הרעה.
דבר צורם במיוחד היה הניסיון המאולץ והמלאכותי לשבץ כוכבים כיד המלך, לתפקידים שאינם מתאימים להם. עלמה זק, למשל, היא קומיקאית ענקית, אולם לא ממש מתאימה לגלם אישה חרדית. בסרט על עולם אחר וזר, היה ראוי אולי לשלב שחקנים זרים ואחרים, כפי שנעשה בסרט המופת "אושפיזין", בו חלק גדול מהשחקנים בתפקידי החרדים היו באמת יהודים חרדים, שאינם שחקנים מקצועיים.
המשחק הטוב באופן כללי של רוב השחקנים, הצילום היפהפה ופס הקול המושקע (בדגש על שיר הנושא שכתב דניאל סלומון בביצועה הרגיש של מאיה רוטמן) – רק מעצימים את מימדי הכישלון. גם אם כל נתוני הבסיס טובים, אך התסריט והבימוי מלאי קלישאות, הסרט אינו יכול לנסוק אל מעל גובה הציצית.
לסיכום, מדובר בסרט נוסחתי יעיל, שייתכן ויכול להצליח בהוליווד, ואולי אף בישראל הקטנה. יש בו רכיבים הנחוצים כדי להפכו לשובר קופות, כגון כוכבים מפורסמים, מבט שטחי אל עבר חברה מסוגרת, פמיניזם, מין לסבי ואניה בוקשטיין ערומה. אם אתם דווקא מחפשים קצת שאר רוח, לכו לצפות ב"אושפיזין" או ב"קדוש".
מאת חנוך לוין
התיאטרון הערבי-עברי ביפו
אופק מתתיאס
ב- 1968, זמן קצר לאחר הניצחון המזהיר של מדינת ישראל הצעירה על מדינות ערב במלחמת ששת הימים (יוני 1967), כתב סטודנט לתיאטרון אוסף של מערכונים סאטיריים על המלחמה. שמו היה חנוך לוין, והוא מי שעתיד היה להפוך להיות חנוך לוין, המחזאי המפורסם והמוערך. ישראל של אותם ימים הייתה שיכורת ניצחון מהמפלה האדירה שהנחילה לצבאות ערב הגדולים ומהשטחים הנרחבים שהצליחה לכבוש כשהשיבה מלחמה שערה לבני ישמעאל שקמו עליה לכלותה. לכן סאטירה פציפיסטית היא הדבר האחרון שהיה יכול להתקבל בברכה אז. ההצגה אכן לא התקבלה בברכה בלשון המעטה. ההצגה נקטלה כמעט ע"י כל עיתון אפשרי, ובכמה הזדמנויות הקהל אף הוריד את השחקנים מהבמה בכוח הזרוע.
ב- 2004 צוות השחקנים המקורי (גד קינר, רמי פלג, שפרה מילשטיין ובת-שבע צייזלר) חזר להעלות את ההצגה בבימוי הבמאית המקורית, עדנה שביט, שביימה את ההצגה במינימליזם שמשרת טוב את הטקסטים הכבדים. השחקנים פשוט עומדים לבושים שחור ומציגים כמעט מבלי נוע. בהתחלה ההצגה הועלתה באופן חד-פעמי במסגרת תערוכה על חנוך לוין במוזיאון חיפה. היוזמה עלתה יפה, והחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת ת"א פרש חסותו עליה. השחקנים טוענים, שההצגה רלוונטית כיום יותר מתמיד. סרתי להצגת המאה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו כדי לבדוק את אמיתות הדברים. ההצגה הודקה וקוצרה, כדי להוציא קטעים שהיו רלוונטיים לאז, ולהשאיר רק את המערכונים והשירים שעדיין רלוונטיים. נדמה כאילו הטקסטים נכתבו רק אמש על-ידי איש "שלום עכשיו" או "גושלום" במחאה על מלחמת לבנון השנייה, מבצע חומת מגן או משהו אחר. כשחיים במציאות של מלחמות כה רבות, כיצד ניתן לזכור? ההצגה נפתחת ב"מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" – סאטירה בוטה על חשבון מלחמת ששת הימים. גד קינר מדבר לאט בקול עבה – רמז דק לרבין, הרמטכ"ל בזמן המלחמה – על חללים, פצועים ושטחים כבושים במלחמה שהתנהלה רק 11 דקות. ה"מקאמה לאלוף בום" יוצאת באופן חריף נגד פולחן האישיות של אלופי צה"ל, שרווח לאחר מלחמת ששת הימים במילים: "אנחנו מנשקים לך בתחת, אלוף בום, כי אילולא אתה לא היינו מנשקים עכשיו כלום". השיר "אני יוצא למלחמה" הוא פרודיה סאטירית על הדואטים הסלוניים, שהיא מצחיקה במיוחד מכיוון שבת-שבע צייזלר משתדלת להישמע דרמטית והיסטרית ככל הניתן בקולה האופראי. השיר מסתיים בשורה הצינית להחריד: "אך עוד אחזור אלייך במצעדי הפזמונים". מי אמר שירי יום הזיכרון, ולא קיבל? מעבר לזוטות אלו, נראה כאילו ההצגה נכתבה אמש. החברה הישראלית עודנה מיליטריסטית ומתייחסת למלחמות ולחללים שהן גובות כאל דבר מובן מאליו. הסרקסטיות החנוך לוינית הידועה משתוללת ממש במערכון "האצבעות", בו בחורה אינה מוכנה שחברה, שאיבד שתי אצבעות במלחמה, ילטף אותה בפחות מחמש אצבעות.
המערכונים טובים עד מבריקים, והשירים רבי עוצמה עם לחנים נפלאים של בני נגרי ואלכס כגן (שהוא גם המנהל המוסיקלי של ההצגה יחד עם ניב קאופמן). אציין גם את הנגינה היפה והרגישה של ברט ברמן בפסנתר ואת התאורה המינימליסטית של גיא גודורוב. הבעיה הגדולה היא, שההצגה מציירת את המציאות באופן פשטני מאוד – צה"ל הוא צבא צמא דם, הישראלים הם כובשים מדכאים, אין תכלית למלחמות ישראל ולחינם אוכלים אנו חרב. לוין מתעלם מכך, שישראל אינה ממוקמת בשווייץ, כי אם במזרח התיכון בין זאבי ערב, אשר יודעים היטב לטרוף, לצערי. וכן, גם מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת אין ברירה. אלמלא ישראל השיבה מלחמה, סביר מאוד להניח שהיום אנו, בנינו ובני בנינו – היינו חוזרים לחיות באירופה מאחורי גדרות תיל מחושמלות או אי-שם בקרקעית הים התיכון. עובדה מצערת נוספת היא, שבמלחמה יש קורבנות – בין אם מלחמת התקפה היא, ובין אם רק מלחמת הגנה. כשהמלך עירום, יבורך הילד שיאיר את עיניו. אולם כשהילד קורא זאת בעוד המלך לבוש במחלצותיו, גם אם הן אינן מן המשובחות ביותר, כבר מדובר בעלבון לאינטליגנציה, ואף בעלבון למלך. לוין בביקורתו הנוקבת, שהיא חסרת שחר לעיתים רבות מדי, פשוט מראה נטיות ניהיליסטיות ואנרכיזם בגרוש ביכולתו המופלאה לשלול גם את החיובי.
סאטירה טובה אמורה להציב מראה עקומה מול המציאות, אולם כשהמראה משקפת משהו שונה מן המציאות, זאת כבר אינה סאטירה, אלא פרי הבאושים של דמיונו הקודח של לוין.
בדיון שלאחר ההצגה העלו השחקנים את משנתם הפציפיסטית. כלוין, גם הם הטיחו קיתונות של ביקורת בכל, בדגש על המיליטריזם וה"כיבוש". חיילת אחת מחיל החינוך שהייתה בקהל שאלה לגבי פתרונות לבעיות שהעלו השחקנים. היא לא זכתה לקבל תשובה ברורה. גם אני לא זכיתי לקבל שום תשובה מההצגה.
לסיכום, מדובר בערב לויני מאוד בביצוע משובח, שיסב הנאה רבה וחדוות הלקאה עצמית למעריצי לוין ולהם בלבד.
הטריפ של ציונה
מאת עומרי יבין
בביצוע אנסמבל זיגוטה
תיאטרון הסימטה
אופק מתתיאס
אפוק טיימס ישראל
(בתמונה מופיעה נתלי שילמן)
הכתבה פורסמה באתר של עיתון "אפוק טיימס":
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/5969/89/
להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.
ציונה (נתלי שילמן הנפלאה) היא מדריכת תיירים מטורללת, שלוקחת את הצופים לטיול הזוי ביפו בלוויית שני הספק מאבטחים ספק סוכני שב"כ, יואב וחובב (אמיר צבי ואליאן וולאג`י במשחק טוב). ציונה מסלפת את ההיסטוריה ומנסה להציג את ההיסטוריה של ישראל משנת 1948 (שנת עצמאותנו) כחזות הכל. לפתע היא לא חשה בטוב, ואז הטיול תם, והצופים-תיירים נכנסים לאולם. ציונה, שאיבדה את זיכרונה, מנסה לברר מי היא. כך היא נקלעת לרצף של מאורעות היסטוריים מתולדות יפו, המשולבים בהיסטוריה של מדינת ישראל העצמאית של אחרי 1948. ישנה ביקורת פארודית-סאטירית דקה נגד שכתוב ההיסטוריה ע"י התנועה הציונית וביקורת פציפיסטית נגד המיליטריזם הישראלי.
נתלי שילמן ביימה את ההצגה יחד עם מרינה בלטוב. האחרונה מוכרת לקהל צופי התיאטרון בעיקר ככוריאוגרפית ברוכת כישרון, שזכתה בפרס התיאטרון שלוש פעמים (2000, 2001 ו- 2003). זה ניכר בקטעי המחול הנפלאים המשולבים בהצגה, בהם מתבלטת בעיקר נתלי שילמן הנהדרת. השתיים הן המייסדות של אנסמבל "זיגוטה", שנקרא בשמו מכיוון שהוא משלב אומנים מתחומים שונים, מפגיש בין תנועה למילה ויוצר הפריה הדדית של כל הגורמים. פאולינה אדמוב עיצבה את הבמה במינימליזם תוך שימוש יצירתי באביזרים. סבטלנה ליפשיץ ומאיה סוסקולסקי הפליאו לעצב את התלבושות, בדגש על בגדיה של נתלי שילמן. המוסיקה של אורי פרוסט והתאורה של אורי מורג משרתות ביעילות את המתרחש.
אומנם הרעיון מקורי ומעניין, וניכרים רצון טוב והתלהבות מצד צוות השחקנים, בדגש על משחקה רב העוצמה של נתלי שילמן המדהימה, המשולב בקטעי מחול וירטואוזיים שהיו יכולים לזכותה בכמה פרסים. אף על פי כן, המרחק בין מה שההצגה הייתה יכולה להיות לבין מה שהיא בפועל – גדול מאוד. התוצאה הסופית אינה מלוטשת דיה וסובלת מעודף מונולוגים ודיאלוגים סהרוריים, שלא תמיד ברור הקשר ביניהם. הרצף העלילתי אינו נהיר בחלק גדול מהזמן, ולכן, אם להשתמש בלשונו הציורית של צדי צרפתי, ההצגה עוברת ליד. מן הראוי שתיאטרון פוליטי-ביקורתי יחדור בעוצמה לעומק צידו השמאלי של בית החזה, ולא יעבור ליד. ניכר שההצגה רוצה לומר דברים רבים על האתוס הציוני, הזהות הישראלית והזיכרון הקולקטיבי הישראלי (באמצעות איבוד הזיכרון של ציונה הסמלית וניסיונה לתור אחר זהותה), אך לא תמיד ברור בדיוק מה היא מנסה להגיד. אולי יותר ליטוש ומיקוד יסייעו להצגה להתרומם למה שהיא הייתה יכולה להיות. עד אז תישאר היא בתור הבטחה בלתי-ממומשת.
