הטריפ של ציונה בתיאטרון הסימטה

הטריפ של ציונה

מאת עומרי יבין

בביצוע אנסמבל זיגוטה

תיאטרון הסימטה

אופק מתתיאס

אפוק טיימס ישראל

(בתמונה מופיעה נתלי שילמן)

הכתבה פורסמה באתר של עיתון "אפוק טיימס":

http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/5969/89/

להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.

ציונה (נתלי שילמן הנפלאה) היא מדריכת תיירים מטורללת, שלוקחת את הצופים לטיול הזוי ביפו בלוויית שני הספק מאבטחים ספק סוכני שב"כ, יואב וחובב (אמיר צבי ואליאן וולאג`י במשחק טוב). ציונה מסלפת את ההיסטוריה ומנסה להציג את ההיסטוריה של ישראל משנת 1948 (שנת עצמאותנו) כחזות הכל. לפתע היא לא חשה בטוב, ואז הטיול תם, והצופים-תיירים נכנסים לאולם. ציונה, שאיבדה את זיכרונה, מנסה לברר מי היא. כך היא נקלעת לרצף של מאורעות היסטוריים מתולדות יפו, המשולבים בהיסטוריה של מדינת ישראל העצמאית של אחרי 1948. ישנה ביקורת פארודית-סאטירית דקה נגד שכתוב ההיסטוריה ע"י התנועה הציונית וביקורת פציפיסטית נגד המיליטריזם הישראלי.

נתלי שילמן ביימה את ההצגה יחד עם מרינה בלטוב. האחרונה מוכרת לקהל צופי התיאטרון בעיקר ככוריאוגרפית ברוכת כישרון, שזכתה בפרס התיאטרון שלוש פעמים (2000, 2001 ו- 2003). זה ניכר בקטעי המחול הנפלאים המשולבים בהצגה, בהם מתבלטת בעיקר נתלי שילמן הנהדרת. השתיים הן המייסדות של אנסמבל "זיגוטה", שנקרא בשמו מכיוון שהוא משלב אומנים מתחומים שונים, מפגיש בין תנועה למילה ויוצר הפריה הדדית של כל הגורמים. פאולינה אדמוב עיצבה את הבמה במינימליזם תוך שימוש יצירתי באביזרים. סבטלנה ליפשיץ ומאיה סוסקולסקי הפליאו לעצב את התלבושות, בדגש על בגדיה של נתלי שילמן. המוסיקה של אורי פרוסט והתאורה של אורי מורג משרתות ביעילות את המתרחש.

אומנם הרעיון מקורי ומעניין, וניכרים רצון טוב והתלהבות מצד צוות השחקנים, בדגש על משחקה רב העוצמה של נתלי שילמן המדהימה, המשולב בקטעי מחול וירטואוזיים שהיו יכולים לזכותה בכמה פרסים. אף על פי כן, המרחק בין מה שההצגה הייתה יכולה להיות לבין מה שהיא בפועל – גדול מאוד. התוצאה הסופית אינה מלוטשת דיה וסובלת מעודף מונולוגים ודיאלוגים סהרוריים, שלא תמיד ברור הקשר ביניהם. הרצף העלילתי אינו נהיר בחלק גדול מהזמן, ולכן, אם להשתמש בלשונו הציורית של צדי צרפתי, ההצגה עוברת ליד. מן הראוי שתיאטרון פוליטי-ביקורתי יחדור בעוצמה לעומק צידו השמאלי של בית החזה, ולא יעבור ליד. ניכר שההצגה רוצה לומר דברים רבים על האתוס הציוני, הזהות הישראלית והזיכרון הקולקטיבי הישראלי (באמצעות איבוד הזיכרון של ציונה הסמלית וניסיונה לתור אחר זהותה), אך לא תמיד ברור בדיוק מה היא מנסה להגיד. אולי יותר ליטוש ומיקוד יסייעו להצגה להתרומם למה שהיא הייתה יכולה להיות. עד אז תישאר היא בתור הבטחה בלתי-ממומשת.

כתיבת תגובה


This is a blog At.CorKy.Net