ניתן לקרוא את הביקורת בקישור: http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/1139/89/
הגיליון זמין במלואו בכתובת: http://www.epochtimes.co.il/he/public/HET_ed13_sm.pdf . הכתבה התפרסמה בעמ` 13.
גיליון אפוק טיימס החדש מופץ בדוכנים, בעיקר באזור ת"א.
אשמח לקבל תגובות!
הביקורת מובאת להלן בגירסה המלאה והמתוקנת.
(מופיעים מימין לשמאל בתמונה הראשית: גיל שמברג, ביינה גטהון, אלון שטיינברג ודודו גולן; צלם: אמנון ספיבק)
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אדם הוא אדם
מאת ברטולד ברכט
בביצוע תיאטרון קרוב
אופק מתתיאס – אפוק טיימס ישראל
תיאטרון קרוב הקטן והאיכותי שבמתחם האומנים בתחנה המרכזית בת"א מרבה לעסוק בנושאים הומניים ולטפל בחומרים, שהתיאטרונים הגדולים נמנעים מלגעת בהם. כך הוא עשה גם הפעם, כשבחר להעלות את מחזהו של ברכט בבימויו של ניקו ניתאי. ניתאי יצר הפקה טובה ועוצמתית, אם כי לא חפה מפגמים. ההצגה מתרחשת בטיבט הכבושה בידי הצבא הבריטי. גלי-גיי (ביינה גטהון המצויין ורב-ההבעה), סבל פשוט ותמים מהכפר קירקואה, יוצא בבוקר לקנות דג לארוחת הצהריים. חיילים בריטים בזזו מנזר, בו נותר לכוד אחד מהם. הם מציעים לגלי-גיי להפוך לחייל בריטי. גלי-גיי, שבתחילה לא חדל מלחשוב על אשתו המחכה בבית, מאבד אט אט את אישיותו הייחודית, הנבלעת בתוך אחידות שורותיו של הצבא הכובש. החיילים הופכים עד מהרה את חייו של גלי-גיי לסיוט, מתעללים בו, מנצלים את תמימותו וכולאים אותו בתוך עלילה קפקאית בצבע זית.
בהצגה שובצו שירים יפים (על המוסיקה אחראים מיטשל רוזן, אלדר אדניה ואסף מגן), שהושרו בכישרון רב ע"י האלמנה בקביק (תמי ספיבק), אשר הרשימה ביכולותיה הקוליות כמו גם בעיצוב דמות האלמנה תאבת הבצע הבוחשת בכל. גם הביצועים המוסיקליים של גליה שרגל וציפי אשבל היו טובים הרבה מעל המקובל בהצגות תיאטרון. עם זאת, תרומתם של מרבית השירים להצגה לא הייתה ברורה. אציין לשבח את התפאורה הנפלאה והמינימליסטית שעיצבה דלית ענבר. התפאורה הייתה מורכבת מכמה ארגזי עץ בודדים, מהם יצרה ענבר ביצירתיות רבה עולם ומלואו.
ניקו ניתאי בחר ללהק שחקנים אתיופים לתפקידים של גלי-גיי ואשתו (חווה טזזו המקסימה). זאת הברקת בימוי נהדרת, המקשרת את המחזה לכאן ועכשיו – לאפליית האתיופים בישראל. אם כן, נשאלת השאלה מדוע לא ללכת עם זה עד הסוף וללהק שחקנים אתיופים בכל תפקידי הדמויות הטיבטיות בהצגה. דבר שצרם במיוחד, היה עצם הצגתם של הטיבטים כסינים עם מראה ומבטא סטריאוטיפיים מאוד. אומנם טיבט כיום כבושה ומדוכאת ע"י סין הקומוניסטית, אולם סינים אינם טיבטים וטיבטים אינם סינים. נזירים טיבטים בוודאי שאינם חובשים לראשיהם כובעי משי או כובעי נצרים מחודדים, כפי שהוצגו, אלא הם קירחים ועטויי גלימות. ביקורת מושחזת על כוהני הדת מובעת, כשהנזירים הטיבטים הופכים את החייל הבריטי שנותר במנזר לאל במטרה לקבל תרומות ממאמינים. כחלק מהגינונים וחלוקת הכבוד ל"אל" החדש, הם מציעים לו אומצת פרה או חזיר. חלק גדול מהנזירים הבודהיסטים הם צמחונים. בנוסף, אומצה היא מאכל מערבי. הטיבטים אוכלים בשר בקר בעיקר כשהוא נא או מיובש. חזירים, למיטב ידיעתי, אינם כלולים בתפריט המקומי. תחקיר טוב היה מונע את השגיאות הללו.
לסיכום אכתוב כי ההצגה חזקה מאוד ומומלצת, אם כי יש בהחלט מקום לשיפור וליטוש. היא באה ללמדנו לקח פסימי וקודר, שאדם הוא אדם – פועל הוא בהתאם לאינטרסים ולצרכיו המידיים ומתמסר לממסד המדכא. מוסר ההשכל בוטא בציניות ארסית במונולוג שנדפס בתוכנייה והיה אמור להיות שייך לאלמנה בקביק, אולם לדאבוני לא בקע מפיה לאורך כל הערב. אעיר כי נמסר לי, שבהצגות הבאות המונולוג אכן יופיע.
בתום ההצגה השחקנים שרים את השיר הסרקסטי המבריק והכל-כך חנוך לויני "אדם הוא אדם", שחיבר ניקו ניתאי. אסיים בציט
וט ממנו:
"אדם הוא אדם
כיום עדיין פה
מחר הוא כבר שם
משום שפג תוקפו.
אדם הוא אדם!"