מעבר לאופק

אמש התפרסמה ביקורת התיאטרון שלי על ההצגה "טייפ" בעיתון "אפוק טיימס", העוסק בזכויות אדם, בעניינים חברתיים ובשאר נושאים שאינם מגיעים לכותרות בתקשורת הממוסדת.

ניתן לקרוא את הביקורת בקישור: http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/1321/89/

הגיליון זמין במלואו בכתובת: http://www.epochtimes.co.il/he/public/HET_ed14_sm.pdf. הכתבה התפרסמה בעמ` 13.

גיליון אפוק טיימס החדש מופץ בדוכנים, בעיקר באזור ת"א.

אשמח לקבל תגובות.

(מופיעים בתמונה הראשית מהקדמית לאחורי: הילה וידור, זהר שטראוס ואוהד קנולר)

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

טייפ

 

מאת סטיבן בלכר

 

בביצוע תיאטרון הבימה

 

 

אופק מתתיאס – אפוק טיימס ישראל

 

הבימה משנה אט אט את פניו והופך מתיאטרון לאומי ממוסד ושמרני לתיאטרון המעלה מחזות בעלי אופי צעיר יותר. כזה הוא טייפ, בו צפיתי באולם ברטונוב המרופט. אע"פ שהכל בו צועק יושן ולמרות תנאי הצפייה הספרטניים, אני אוהב את האולם, מכיוון שהוא קטן ואינטימי מאוד ואין בו הפרדה בין השחקנים לבין הקהל, היושב על ה"במה" בחצי גורן. כנראה בכדי להשלים את התמונה הצעירה, הסדרנים, שבאולמות הבימה האחרים הם מגוהצים ומעומלנים למשעי, קידמו את פנינו בלבוש מרושל, שבוודאי היה מקומם כמה רס"רים בצה"ל וקל וחומר שאינו ראוי לתיאטרון לאומי, שמחירי הכרטיסים בו לאומיים למדיי. מאידך, המבנה המוזנח בכל מקרה נראה פרינג`י למדיי, כך שכנראה ניסו הם להשתלב בנוף.

 

ג`ון (אוהד קנולר המעולה) הוא יוצר סרטים דלי תקציב, שסרטו החדש מוצג כעת בפסטיבל הקולנוע המקומי. הוא מגיע למוטל הזול כדי לפגוש את וינס (זהר שטראוס במשחק נהדר), חברו מימי התיכון וסוחר סמים בהווה, שהגיע לבקרו במיוחד לרגל הפסטיבל. הכל מתחיל כמפגש של חברים, שלא התראו מזה זמן רב, אולם לפתע ג`ון מגלה, שגם איימי (הילה וידור במשחק חביב) צפויה להגיע לחדר. איימי היא תובעת מחוזית, שהייתה בקשר עם וינס בעבר. מה הקשר שלה לג`ון? את זה שניהם מעדיפים לשכוח.

 

טייפ הוא מחזהו המצליח ביותר של סטיבן בלכר האמריקאי. הוא הוצג כבר ברחבי העולם, ואף זכה לגרסה קולנועית. המחזה מעניין ומותח. הוא מנסה להעלות שאלות פסיכולוגיות ומוסריות. כמה אמין הזיכרון שלנו? האם דברים שאנו מדחיקים אכן לא קרו מעולם? האם בעצם הדחקת זיכרונות רעים מהעבר והמשך בחיים תקינים – אינם סוג של צביעות?

 

ניר ארז, במאי ההצגה, ביים אותה בכישרון ובמקצועיות. התרגום של אסף ציפור קולח מאוד, ועם זאת שומר על האופי האמריקאי של המחזה. ציפור היה גם תסריטאי הסדרה המצליחה "הבורגנים", ואכן ההצגה נראית יותר כפרק בסדרת טלוויזיה המשוחק על במה. אני מתאר לעצמי, שכתסריט הוא היה יכול להיות מוצלח יותר. אין זאת תוצאה של פגם יציר צוות ההפקה הישראלי, חלילה, אלא שפשוט המחזה חסר ערך מוסף וניתן לשכוח את כולו רגע לאחר עזיבת האולם. הכל בו מתחיל ונגמר במשחק. כאן עליי לשבח את אוהד קנולר, שמפגין עוצמות דרמטיות אדירות בתור הקולנוען המוצלח והאידיאליסט, שעול תחלואי החברה מונח על כתפיו. מפליא הוא לבטא במילים ובלעדיהן את ייסורי החרטה על המעשה האפל שביצע פעם והדחיק במעמקי תת-המודע. ללא כל ספק, מדובר בתקווה גדולה של התיאטרון הישראלי וכדאי לכם להמשיך לעקוב אחריו. באורח אירוני, זהר שטראוס, שלמד משפטים, משחק  את ההיפך הגמור מהמקצוע שיועד לו – מסומם לא-יוצלח עם עגיל באף. הוא נכנס יפה לדמות ושובה לב במשחקו. הילה וידור חביבה בתפקידה הקטן.

 

אחמיא עוד לתפאורת המוטל שבנתה נטע הקר ולתלבושות שבחרה, לתאורה המשתלבת יפה של קרן גרנק ולמוסיקה של רן בגנו ששירתה יפה את סיפור העלילה.

 

לסיכום, המשחק והבימוי מעולים, אולם המחזה חלש. בעצם, על מה הוא היה?