מעבר לאופק

המצליחים

מאת מיכאל גורביץ ודניאל לפין

תיאטרון החאן

 

 

אופק מתתיאס

אפוק טיימס ישראל

 

 

החאן הוא תיאטרון נדיר בנוף ארצנו עקב היותו תיאטרון ממוסד שפועל כמו פרינג`. מחד הוא נראה כמו תיאטרון ממוסד בעל מנגנון, אך מאידך הוא כלל לא מנסה לקרוץ לשום קהל מנויים, אלא לסטור על לחיים בעוצמה עם הצגות אומנותיות ונוקבות, מהסוג שצריך להיות בכל תיאטרון שמכבד את עצמו, אך לא תמיד הן בנמצא. ומדוע? התשובה היא פשוטה. הצגות בידור מסחריות הן רווחיות יותר. ומדוע עסקינן בכך? מהטעם שמכאן מתחיל סיפור המחזה.

 

מעשה בתיאטרון אחד. נקרא לו "תיאטרון החאן". מנהלו החדש, הצעיר והשאפתן (ליאור ברנס) קץ ברפרטואר האומנותי מדי של התיאטרון, שדוחה קהל. התיאטרון הרבה לעסוק עד היום באומנות וברוח, ועל כן קופתו מלאה ברוח, ולא בכסף. ברצונו להפיק להיט. שלאגר. מחזמר. משהו שהקהל יאהב. צריך שהקהל יאהב. צריך למכור הצגות גם להיכל התרבות של קריית מלאכי, וגם לוועדי עובדים. הרי הצלחה שווה כסף. ומה עם אומנות? לעזאזל האומנות! התיאטרון צריך להיות גוף כלכלי, שפועל למטרת רווח בלבד. לא חשובה המהות. חשובה הצורה.

 

המנהל האומנותי, גולי בן-מוששת (עיוות שמו של במאי הבית של תיאטרון החאן, אודי בן-משה, המשמש בהצגה הזאת כבמאי משנה; מגולם ע"י אודי רוטשילד) הוא אידיאליסט. הוא מרחף בספרות אחרות, שקוע בעולם הרוח ורחוק שנות אור מהעולם הגשמי, כמו שמנהל אומנותי טוב אמור להיות, לדעתי. הוא מגויס בלב כבד למשימת יצירת השלאגר. כאן בתוך סיפור המסגרת מתחילה להתפתח עלילת ההצגה החדשה אודות מריה (מיכל שטמלר), נערה ממוסקבה, שבאה לארץ כדי להציל את אביה, אשר נטש אותה. ידוע לה שהוא עומד להירצח, ויש בידיה רק שבוע לאתרו.

 

בהמשך העלילות מתערבבות זו בזו עד שקשה להבחין בין הסיפור לבין המסגרת לבין החיים שמאחורי הקלעים בעולם המציאות, או שמא חד הם?

 

ההצגה משלבת הומור פנימי רב על תיאטרון החאן המנותק משאר התיאטרונים הממוסדים ברוחו (החאן מעדיף אומנות על פני הצלחות ורווח) ובגופו (החאן מתעקש לפעול בירושלים, בעוד רוב התיאטרונים הגדולים פועלים בת"א). כשהטלוויזיה מספקת לציבור רק לחם ושעשועים, תיאטרון החאן משיב כאן לסאטירה את כבודה האבוד ומנהל קרב של תיאטרון מול טלוויזיה, תיאטרון אומנותי מול תיאטרון מסחרי, ובכלל – של ירושלים מול תל-אביב. אך אירוני הוא הדבר, שכמעט כל שחקני החאן מגיעים מגוש-דן רבתי, וחוזרים לשם לאחר ההצגות. אירוני לא פחות הוא שמי שכתב את הקומדיה בנוסף למיכאל גורביץ, מנהלו האומנותי הנפלא של תיאטרון החאן, הוא לא אחר מדניאל לפין. בצד עיסוקו של לפין במחזאות ותרגום מחזות, הוא גם כתב מערכונים, בין השאר, לתוכניות הטלוויזיה של אלי יצפאן ואבי קושניר ויצר את הקומדיה הטלוויזיונית (שלא ממש אהבתי) "החיים זה לא הכל". בכך הוא מהווה חוליה מרכזית באותה תרבות רייטינג, ש"המצליחים" מוחה נגדה. מעניין לקרוא את הדברים שלפין עצמו כתב בתוכנייה (המוצלחת מאוד), מהם משתמע שבאמצעות כתיבת "המצליחים" הוא מנסה לפצות במשהו על עיסוקיו האחרים. אני יכול רק לקוות שהוא אכן יתמיד בכך, אע"פ שהפרנסה לא נמצאת במחוזות המחזות.

 

הבימוי של מיכאל גורביץ ואודי בן-משה נפלא, ומלא בקטעים של תיאטרון חזותי-לולייני, קטעים בהם השחקנים מחליפים דמויות במהירות מסחררת וגם בסלפסטיק מבוים ומשוחק לעילא. לא אוכל לציין שחקנים בולטים, מכיוון שכל להקת החא
ן הייתה וירטואוזית כהרגלה, ואולי אף יותר מכך. התפאורה של סבטלנה ברגר מופתית, מודולארית, משתנה ללא הרף ומותאמת היטב לכל תמונה ותמונה. התלבושות של דליה פן והתאורה של רוני כהן משרתים נהדר את המחזה.

ההצגה רצופה בשירים חדים כתער, שחיבר עלי מוהר ז"ל והלחין יוני רכטר. כולם מבוצעים להפליא, בדיוק וברגש ע"י צוות השחקנים, שאינם בהכרח זמרים בימים כתיקונם – זאת בוודאי הודות לעבודה טובה של רחל הוכמן בתחום ההדרכה הקולית. מאז ומתמיד החשבתי את רכטר כאחד המלחינים הישראלים הטובים ביותר, וגם כאן הוא הוכיח זאת בפעם המי יודע כמה, אך מוהר בפירוש התעלה על עצמו עם שירים סאטיריים שנונים גאוניים. ב"שיר ההצלחה" הוא כותב: "- אבל נודה בנחת:/ מקבת והמלט יחד/ שניהם שווים לתחת/ אם אין גם הצלחות". האם ניתן לבטא את תרבות הפלסטיק שלנו טוב יותר?

 

הקטע המבריק ביותר בהצגה היה זה, בו השחקנית כרמית מסילתי-קפלן משווה עצמה לזונה, כשהיא שרה: "יש לי בלב ציפור קטנה –/ והציפור הזאת זונה!". הרי בעצם השחקן מסיים את לימודי המשחק כשהוא חדור באידיאלים לשחק בתיאטרון מקורי ואיכותי, ובסופו של דבר הוא מגלה שעליו להיות זונה בידי מפיקי טלנובלות זבליות כדי להתפרנס. והאם מקצוע העיתונאי שונה? הרי כשחקנים, גם אנו העיתונאים מגיעים למקצוע מלאים בשליחות נשגבת לדווח באופן נקי ובכתיבה יפה, עד אשר אנו מגלים שלא רבים קוראים את אשר אנו כותבים, ואנחנו נאלצים לקושש פרנסה בפרסום הודעות יחצ"ניות במסווה של כתבות עיתונאיות ובכתיבה בצהובונים. למזלי, טרם הגעתי לכך, ואני עודני מקווה שלא איאלץ להפוך בעתיד לחלק מתרבות הזנות.

 

בטוחני כי "המצליחים" עוד יילמד בחוגים לתיאטרון ובבתי-הספר למשחק. לא זכור לי שצפיתי בסאטירות רבות בכזאת רמה, אם בכלל. יהיה ניתן להעריך טוב יותר את האמירות החזקות שבמחזה רק בראייה היסטורית על תקופה, שרידדה את התרבות עד לשיעור קומתו של "סכין גילוח שוכב", בלשונו הציורית ורבת הדמיון של מתן וילנאי, בתקופה בה היה שר המדע, התרבות והספורט… זאת תקופה שבה אפילו עולם הדימויים של מנהיגי המדינה שאוב מהקטלוגים של חברת ג`ילט. כתבתי שהנראות חשובה מהמהות, אך במקרים כגון זה, אפילו המראה עגום למדיי.

This entry was posted on יום חמישי, יוני 14, 2007 at 11:30 and is filed under כללי. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.