מעבר לאופק

המצליחים

מאת מיכאל גורביץ ודניאל לפין

תיאטרון החאן

אופק מתתיאס

אפוק טיימס ישראל

החאן הוא תיאטרון נדיר בנוף ארצנו עקב היותו תיאטרון ממוסד שפועל כמו פרינג`. מחד הוא נראה כמו תיאטרון ממוסד בעל מנגנון, אך מאידך הוא כלל לא מנסה לקרוץ לשום קהל מנויים, אלא לסטור על לחיים בעוצמה עם הצגות אומנותיות ונוקבות, מהסוג שצריך להיות בכל תיאטרון שמכבד את עצמו, אך לא תמיד הן בנמצא. ומדוע? התשובה היא פשוטה. הצגות בידור מסחריות הן רווחיות יותר. ומדוע עסקינן בכך? מהטעם שמכאן מתחיל סיפור המחזה.

מעשה בתיאטרון אחד. נקרא לו "תיאטרון החאן". מנהלו החדש, הצעיר והשאפתן (ליאור ברנס) קץ ברפרטואר האומנותי מדי של התיאטרון, שדוחה קהל. התיאטרון הרבה לעסוק עד היום באומנות וברוח, ועל כן קופתו מלאה ברוח, ולא בכסף. ברצונו להפיק להיט. שלאגר. מחזמר. משהו שהקהל יאהב. צריך שהקהל יאהב. צריך למכור הצגות גם להיכל התרבות של קריית מלאכי, וגם לוועדי עובדים. הרי הצלחה שווה כסף. ומה עם אומנות? לעזאזל האומנות! התיאטרון צריך להיות גוף כלכלי, שפועל למטרת רווח בלבד. לא חשובה המהות. חשובה הצורה.

המנהל האומנותי, גולי בן-מוששת (עיוות שמו של במאי הבית של תיאטרון החאן, אודי בן-משה, המשמש בהצגה הזאת כבמאי משנה; מגולם ע"י אודי רוטשילד) הוא אידיאליסט. הוא מרחף בספרות אחרות, שקוע בעולם הרוח ורחוק שנות אור מהעולם הגשמי, כמו שמנהל אומנותי טוב אמור להיות, לדעתי. הוא מגויס בלב כבד למשימת יצירת השלאגר. כאן בתוך סיפור המסגרת מתחילה להתפתח עלילת ההצגה החדשה אודות מריה (מיכל שטמלר), נערה ממוסקבה, שבאה לארץ כדי להציל את אביה, אשר נטש אותה. ידוע לה שהוא עומד להירצח, ויש בידיה רק שבוע לאתרו.

בהמשך העלילות מתערבבות זו בזו עד שקשה להבחין בין הסיפור לבין המסגרת לבין החיים שמאחורי הקלעים בעולם המציאות, או שמא חד הם?

ההצגה משלבת הומור פנימי רב על תיאטרון החאן המנותק משאר התיאטרונים הממוסדים ברוחו (החאן מעדיף אומנות על פני הצלחות ורווח) ובגופו (החאן מתעקש לפעול בירושלים, בעוד רוב התיאטרונים הגדולים פועלים בת"א). כשהטלוויזיה מספקת לציבור רק לחם ושעשועים, תיאטרון החאן משיב כאן לסאטירה את כבודה האבוד ומנהל קרב של תיאטרון מול טלוויזיה, תיאטרון אומנותי מול תיאטרון מסחרי, ובכלל – של ירושלים מול תל-אביב. אך אירוני הוא הדבר, שכמעט כל שחקני החאן מגיעים מגוש-דן רבתי, וחוזרים לשם לאחר ההצגות. אירוני לא פחות הוא שמי שכתב את הקומדיה בנוסף למיכאל גורביץ, מנהלו האומנותי הנפלא של תיאטרון החאן, הוא לא אחר מדניאל לפין. בצד עיסוקו של לפין במחזאות ותרגום מחזות, הוא גם כתב מערכונים, בין השאר, לתוכניות הטלוויזיה של אלי יצפאן ואבי קושניר ויצר את הקומדיה הטלוויזיונית (שלא ממש אהבתי) "החיים זה לא הכל". בכך הוא מהווה חוליה מרכזית באותה תרבות רייטינג, ש"המצליחים" מוחה נגדה. מעניין לקרוא את הדברים שלפין עצמו כתב בתוכנייה (המוצלחת מאוד), מהם משתמע שבאמצעות כתיבת "המצליחים" הוא מנסה לפצות במשהו על עיסוקיו האחרים. אני יכול רק לקוות שהוא אכן יתמיד בכך, אע"פ שהפרנסה לא נמצאת במחוזות המחזות.

הבימוי של מיכאל גורביץ ואודי בן-משה נפלא, ומלא בקטעים של תיאטרון חזותי-לולייני, קטעים בהם השחקנים מחליפים דמויות במהירות מסחררת וגם בסלפסטיק מבוים ומשוחק לעילא. לא אוכל לציין שחקנים בולטים, מכיוון שכל להקת החא
ן הייתה וירטואוזית כהרגלה, ואולי אף יותר מכך. התפאורה של סבטלנה ברגר מופתית, מודולארית, משתנה ללא הרף ומותאמת היטב לכל תמונה ותמונה. התלבושות של דליה פן והתאורה של רוני כהן משרתים נהדר את המחזה.

ההצגה רצופה בשירים חדים כתער, שחיבר עלי מוהר ז"ל והלחין יוני רכטר. כולם מבוצעים להפליא, בדיוק וברגש ע"י צוות השחקנים, שאינם בהכרח זמרים בימים כתיקונם – זאת בוודאי הודות לעבודה טובה של רחל הוכמן בתחום ההדרכה הקולית. מאז ומתמיד החשבתי את רכטר כאחד המלחינים הישראלים הטובים ביותר, וגם כאן הוא הוכיח זאת בפעם המי יודע כמה, אך מוהר בפירוש התעלה על עצמו עם שירים סאטיריים שנונים גאוניים. ב"שיר ההצלחה" הוא כותב: "- אבל נודה בנחת:/ מקבת והמלט יחד/ שניהם שווים לתחת/ אם אין גם הצלחות". האם ניתן לבטא את תרבות הפלסטיק שלנו טוב יותר?

הקטע המבריק ביותר בהצגה היה זה, בו השחקנית כרמית מסילתי-קפלן משווה עצמה לזונה, כשהיא שרה: "יש לי בלב ציפור קטנה –/ והציפור הזאת זונה!". הרי בעצם השחקן מסיים את לימודי המשחק כשהוא חדור באידיאלים לשחק בתיאטרון מקורי ואיכותי, ובסופו של דבר הוא מגלה שעליו להיות זונה בידי מפיקי טלנובלות זבליות כדי להתפרנס. והאם מקצוע העיתונאי שונה? הרי כשחקנים, גם אנו העיתונאים מגיעים למקצוע מלאים בשליחות נשגבת לדווח באופן נקי ובכתיבה יפה, עד אשר אנו מגלים שלא רבים קוראים את אשר אנו כותבים, ואנחנו נאלצים לקושש פרנסה בפרסום הודעות יחצ"ניות במסווה של כתבות עיתונאיות ובכתיבה בצהובונים. למזלי, טרם הגעתי לכך, ואני עודני מקווה שלא איאלץ להפוך בעתיד לחלק מתרבות הזנות.

בטוחני כי "המצליחים" עוד יילמד בחוגים לתיאטרון ובבתי-הספר למשחק. לא זכור לי שצפיתי בסאטירות רבות בכזאת רמה, אם בכלל. יהיה ניתן להעריך טוב יותר את האמירות החזקות שבמחזה רק בראייה היסטורית על תקופה, שרידדה את התרבות עד לשיעור קומתו של "סכין גילוח שוכב", בלשונו הציורית ורבת הדמיון של מתן וילנאי, בתקופה בה היה שר המדע, התרבות והספורט… זאת תקופה שבה אפילו עולם הדימויים של מנהיגי המדינה שאוב מהקטלוגים של חברת ג`ילט. כתבתי שהנראות חשובה מהמהות, אך במקרים כגון זה, אפילו המראה עגום למדיי.

המופע של מיס לילה קארי

תיאטרון הסימטה

אופק מתתיאס

הדראג קווין הישראלית מיס לילה קארי פיתתה אותי להגיע ל"תיאטרון הסימטה" ביפו. מרכז הפרינג` הוותיק הזה מיסודו של כוהן הפרינג` הגדול ניקו ניתאי חגג כבר את שנתו העשרים ושש. ניקו ניתאי כבר פרש מהסימטה והספיק לייסד את "תיאטרון קרוב" המשובח והמחתרתי, ותיאטרון הסימטה מנסה שוב להמציא את עצמו מחדש בניצוח המנהלת עירית פרנק.

אבל בדראג עסקינן. האומנות הזאת של גברים שמשחקים תפקידים נשיים התחילה הרבה לפני "בנות פסיה". כבר בתיאטרון ה"נו" היפני, שהתפתח במאה ה- 14, שיחקו גברים תפקידי נשים, אולם המשיכו להשתמש בקולם הגברי. בתיאטרון ה"קאבוקי" היפני, שהתפתח בקיוטו לקראת סוף המאה ה- 16, גברים גילמו תפקידי נשים לאחר שבשנת 1629 אסרו השלטונות על שחקניות-נשים להופיע על הבמה עקב אופיין האירוטי של הצגות הקאבוקי עד אז. באין נשים, השחקנים-הגברים התחילו לגלם את תפקידי הנשים בכישרון כה רב, עד כי מספרים שהגיישות התחילו להגיע להצגות במטרה ללמוד מהשחקנים-הגברים את רזי הגינונים הנשיים… במחצית השנייה של המאה ה- 16, בזמן מלוכתה של אליזבט הראשונה, התפתח באנגליה התיאטרון האליזבטני. להקות התיאטרון של אז כללו רק גברים, מה שאילץ גברים לשחק גם תפקידים נשיים. זה היה המצב בממלכה עד לימי צ`ארלס השני, לקראת סוף המאה ה- 17. בעקבות מופעי הדראג, שהפכו נפוצים בהפקות של אוניברסיטאות העילית בארה"ב בשנות התשעים של המאה ה- 19 והופעות דראג קולנועיות, ממשיכה האומנות הזאת להתפתח ולהשתכלל.

המופע של מיס לילה קארי עניין אותי במיוחד עקב זהות הבמאי, יובל זמיר. זמיר, זמר אופרה, שחקן, במאי ומורה דגול לתיאטרון, הורשע בשנת 1999 בביצוע מעשים מגונים ומעשה סדום בתלמידיו מתיכון עירוני ה` בת"א, ונידון ל- 4 שנות מאסר בפועל. ב- 2003 שוחרר מכלא צלמון. כחלק מתהליך השיקום ניסן נתיב החזיר אותו ללמד משחק. ניקו ניתאי נתן לו לשחק בהצגה המקסימה "תה ונעליים" ב"תיאטרון קרוב" שלו. כמה שבועות אחרי ההצגה, עירית פרנק מ"תיאטרון הסימטה" לקחה אותו אליה כיועץ אומנותי ללהקת השחקנים הצעירה שהקימה. ייתכן שבאמצעות העלאת מופע דראג בוחר זמיר להתמודד עם נטיותיו המיניות, שהתגלו למרבה הצער בעבירות המין שביצע. לכתיבה שותפים שרית סאבו המצחיקה ומיס לילה קארי, שזהותו האמיתית של השחקן המגלם אותה נשמרת בסוד כמוס. בערב בו הגעתי לסימטה הוא חזר להופיע בדמותו הנשית, לאחר שנטל חלק במופע ONE המתוקשר של ריטה.

המופע נפתח במבזק חדשות מרעיש עם דורי בן-זאב, שמספר בדרמטיות, כי מכרו לנו את המדינה. הקונה היא מיס לילה קארי (מטעמי נוחות אתייחס אליה בלשון נקבה). לאור הקריירה הארוכה והמפוארת של בן-זאב כזמר ואיש רדיו וטלוויזיה, כבר הספקנו לשכוח שהוא התחיל כשחקן קומי, כראוי לבנו של השחקן מרדכי בן-זאב, והיה חבר בחבורת "לול" המיתולוגית של אורי זוהר. בן-זאב מחקה בדייקנות את שפת הגוף הדרמטית עד כדי גיחוך של שדרני החדשות הישראליים ומצליח לסחוט צחוקים רבים מהקהל. כעת נכנסת לבמה מי שקנתה את מדינת ישראל, מיס לילה קארי. לילה היא אישה גדולת מימדים ודעתנית, שלא חוסכת שבטה מאיש. היא מציעה את תוכניותיה המלומדות להצלת המדינה ולעיצובה בהתאם לכללי הפאנג שווי. כאן מתחיל מופע סאטירי-קברטי, כשלילה נעה בקלילות בין סטנד-אפ לבין חיקויי נשים מפורסמות בסגנון שירת בצורת. הסאטירה אומנם אינה רובו של הערב, אך היא לעיתים נשכנית ממש, ובשאר הזמן היא בין משעשעת לבין מצחיקה עד כדי כאב בטן. צחקתי במיוחד, כשלילה שאלה: "איך יודעים שאתם בהתנחלות של קיצונים? כי אם אתם מזמינים פיצה עם זיתים, אתם מקבלים אותה עם כל העץ". גם מקומן של בדיחות שלמה ארצי לא נפקד. לילה סיפרה, שכעת מוכרים כרטיסים להופעותיו על בסיס לינה וארוחת בוקר. מכיוון שאנשים לא יודעים מתי ההופעה תסתיים, פשוט מסמנים כרטיסים לפי גוש וחלקה. בצד הקטעים המצחיקים עד להתפקע, כלולות במופע גם כמה בדיחות לעוסות מימי היסודי, שטוב היה עושה יובל זמיר, אם היה מקצץ אותן בעריכה. החיקויים היו מדויקים עד לדקויות הדקות ביותר, בדגש על טינה טרנר, שושנה דמארי ויפה ירקוני. בחיקוי של ריטה שרה את "תפתח חלון" פשוט נפלתי על הרצפה (כמעט פשוטו כמשמעו). זה היה קטע קומי מבריק, ולא אוסיף כתוב כדי לא להרוס לכם את ההנאה.

לאורך כל ההצגה לילה מחליפה תלבושות ססגוניות ויצירתיות שעוצבו ע"י מתי ממן ושי טובול ופאות מגוונות של אבי פליט, כדי שתוכל לשחק בסביבות 30 דמויות, ביניהן היא עוברת בקצב של זיקית ממוצעת. התפאורה הרועשת של אלי אלמקיאס ויפית בשה לא מפסיקה להתחלף ולהתאים עצמה לפניה של הגברת בכל רגע נתון. על הכוריאוגרפיה הקברטית והצבעונית עמלו קלוד דדייה, נאוה אהרוני ושמוליק בכר-נייס. התאורה של אלכסי טרלצקי והסאונד שנערך ע"י רות

תיאטרון החאן

אופק מתתיאס

הימים הם ימי שנות העשרים. המשבר הכלכלי הגדול פוקד את ארה"ב. תקופת היובש בשיאה – בה אלכוהול היה אסור לממכר בארה"ב, והסחר הבלתי-חוקי בו פרח. אנשים היו צריכים לעבוד ולעבוד ולעבוד, ועדיין חיו בעוני. הלן (שרון שטרק במשחק רגיש ונוגע) היא קצרנית קטנה, שלא רוצה להיכנע לשגרת העבודה השוחקת במשרד. מר ג`ונס (אריה צ`רנר הנהדר), המנהל, אדם טוב, אך לא מושך במיוחד, מתאהב בה ורוצה לשאתה לאישה. אמה של הלן (פלורנס בלוך המעולה) היא אישה ענייה ומתוסבכת, המסבכת את חייה של ביתה. האם חולמת על הכסף הגדול של ג`ונס, והלן חולמת להיפטר מחיבוק הדוב החונק של אמה. היא מרודדת לתבנית של מסלול החיים הרגיל והטוב של החברה: נישואין, ילדים, חופשות ונאמנות לבעל. אהבה – הס מלהזכיר! הלן, שניסתה לפתח אישיות ייחודית, נכלאת במסגרות החברה המודרנית והופכת למכונה – מאכינל – כשם המחזה. משהלן פוגשת בעבריין המקסים דיק רו (לירון ברנס במשחק ממזרי), הם רוקמים יחד תוכנית לחיסול בעלה, שמסמלת בעיני הלן את המרד שלה נגד השגרה והמסגרת. סופי טרודוול מסיימת את ההצגה עם המסר המדכא, לפיו המסגרת חזקה יותר מהאדם, וכך חייה של הלן מסתיימים באחת על הכיסא החשמלי.

מאכינל הוא מחזה אבסורד מבריק של סופי טרדוול (1970-1885), שהייתה מחזאית, סופרת, עיתונאית ולוחמת למען זכויות האישה. ב- 1927 היא סיקרה את משפט הרצח שנוהל נגד רות סניידר ומאהבה, שנאשמו ברצח הבעל. רות סניידר חושמלה למוות, כצפוי. המקרה סיפק לטרדוול את ההשראה לכתיבת המחזה רב-העוצמה הזה, שבאופן מצער עודנו רלוונטי לחברה החומרנית שלנו, שמנסה בכל כוחה למנוע ייחודיות יתר תוך כדי שהיא מרכזת את הפרטים במרכז, כדי שלא יהיו קיצוניים, מלשון קצה. במערכות הבחירות האחרונות הדבר כבר הפך לרעה חולה, מאחר וכבר לא ניתן למצוא כל ייחודיות בכמעט שום מפלגה. המפלגות הפכו למרכזיות, וכל יצירתיות מחשבתית השונה מהשבלונות המקובלות מוקעת כקיצוניות, הגם שלא בהכרח רע להיות בקצה, ולא באמצע יחד עם כולם. בעצם, דווקא ההתמרכזות היא זאת שדוחקת פרטים בחברה אל עבר קיצוניות מהסוג ההרסני – הקיצוניות אליה נדחקה הלן. בהקשר לארה"ב, אני מניח שהביקורת של טרדוול כוונה נגד הנצרות הפרוטסטנטית והקלוויניסטית נעדרת מידת הרחמים של הקתוליות, בה כל פרט נושא באחריות למעשיו וצריך לשאת בעול חטאיו. ככלות הכל, צדקנות נוצרית פרוטסטנטית שכזאת הייתה רווחת בארה"ב של שנות העשרים וקיימת גם בארה"ב של ימינו. ארה"ב מפורסמת במאבקה האלים והנוקשה בפשיעה. המחזה של טרדוול מישיר מבט אל עיניה של הלן, ומהווה הסתכלות רעננה ומקורית על המעשה הנורא מכל – רצח בכוונת תחילה. האם הרוצחת היא בהכרח פושעת נבזית? האם היה להלן פיתרון אחר? האם ניתן להפוך את החברה לאנושית יותר?

ההפקה של מאכינל ראויה לציון עקב היותה מושקעת באופן נדיר. תרגומו של יוסף אל-דור קולח וטוב. הבימוי של סיני פתר מדגיש את האבסורד ואת הקפקאיות שבמחזה. דנה צרפתי עיצבה תפאורה קודרת, שבולט בה הכיסא שנמצא על הבמה כל ההצגה. על הכיסא יושבת הלן בעבודתה, עליו היא נשפטת ועליו היא נצלית למוות בזרם חשמלי. המוסיקה של שוש רייזמן היא מן היפות שחוברו להצגת תיאטרון בישראל. באופן חריג כל המוסיקה כולל האפקטים הקוליים מבוצעים בביצוע חי ומופתי של עופר שלחין המלהטט בין הקלידים, האקורדיון ושאר כלי הקשה. הוא נמצא לכל אורך ההצגה מאחורי חלון בירכתי הבמה. העיצוב החכם הזה מעצים את תחושת הניכור וחוסר הפרטיות, כשהחברה כל הזמן מביטה בפרט מבעד לחלון ולא מפסיקה להשמיע את קולה הביקורתי עליו. מרינה בלטוב התאימה להצגה כוריאוגרפיה יצירתית במיוחד. אם לרוב בתיאטרון החלפת התפאורה היא סתם דבר משמים שצריך להיעשות, כאן השחקנים עושים זאת בחדווה ובמחול עם פריטי התפאורה. דליה פן עיצבה תלבושות המשקפות נאמנה את רוח התקופה. רוני כהן עיצב תאורה קודרת ומדכדכת המתאימה לאופיו של המחזה. ולא אוכל מבלי לציין לשבח את עבודת המשחק הנהדרת, שהייתה יכולה להתבצע רק בתיאטרון החאן המופלא. כל חברי הלהקה אינם חדלים מללבוש ולפשוט דמויות כזיקיות בהתלהבות וכישרון מעוררי השתאות. היות וכרגיל בחאן ההצגה מושתתת על ביצוע מושלם ומתוזמר של כל הלהקה בצוותא, ולא על יכולות אישיות של שחקנים, אמנה את כל המשתתפים המצוינים: שרון שטרק, אריה צ`רנר, לירון ברנס, פלורנס בלוך, יואב היימן, ניר ויינשטיין, אבינעם מור-חיים, כרמית מסילתי-קפלן ויוסי עיני.

ההצגה המטלטלת והקשה הזאת היא בגדר פנינה אמיתית בעולם תיאטרון האבסורד. היא תדכא אתכם ותעכיר את מצב רוחכם, אך תספק לכם כמה וכמה נקודות למחשבה אודות מציאות ימינו.

נולה צ`לטון ע"פ ספרה של ליה נירגד / התיאטרון הערבי-עברי ביפו

אופק מתתיאס

אפוק טיימס ישראל

נולה צ`לטון היא יוצרת חברתית-פוליטית, שיצירתה קשורה באופן הדוק לנעשה במדינה. היא מתגלה שוב בגדולתה כבמאית ואשת תיאטרון מהמדרגה הראשונה בהצגה "חורף בקלנדיה", שהופקה בשיתוף עם ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים. השחקנים והיוצרים נסעו למחסום קלנדיה כדי לצפות בשגרת היום-יום, ועל סמך רשמיהם עבדו יחדיו על ההצגה. קשה לחשוב על אכסניה מתאימה יותר להצגה שכזאת מ"התיאטרון הערבי-עברי ביפו", שהוא הבית הבלתי מעורער להצגות פוליטיות בישראל.

אולם התיאטרון הערבי-עברי מעוצב כמחסום צה"לי. מצד אחד עומדים חיילינו. מהצד השני עומדים תושבי הרשות. בתווך ניצבות שתי פעילות "מחסום ווטש". הערבים רק רוצים לחצות את המחסום אל עבר מדינת ישראל. החיילים רוצים להבטיח את ביטחון ישראל, ועל כן הם בודקים את הערבים בקפדנות עד כדי קפדנות יתר, שגולשת להשפלות של ממש. הם ילדים, שלא הוכשרו לעבודתם כראוי, והערבים סובלים מיחסם ומושפלים עד עפר מהתנהגותם. הם מתעבים את החיילים בצדק. החיילים רואים בכל אחד מהם אויב וטרוריסט, וגם בכך ניתן למצוא צדק. פעילות "מחסום ווטש" מנסות לשווא לדאוג לזכויות הערבים, אולם הערבים רואים בהן משת"פיות של הצבא, ואילו החיילים רואים בהן משת"פיות של הערבים. גם אותן שונאים. ייתכן שגם בצדק. באמצעות הצגת סיפורים אנושיים, המבוססים על המציאות במחסום קלנדיה ובמחסומים צה"ליים אחרים – מנסה ההצגה להציג מציאות מורכבת, בה כל הנפשות הפועלות הן קורבנות של עימות, שלא ברור מתי יסתיים. רק שניים מהשחקנים הם ערבים. אדיב ג`השאן, מנהלו האומנותי של "תיאטרון אל-סאראייא" המציג בשפה הערבית, הטעים שלא ניתן בהצגה לזהות מי מהשחקנים ערבי ומי ישראלי, מכיוון שכולם בני אדם.

בין קטע אחד למשנהו משובצים שירים ציניים להחריד פרי עטו של יהושע סובול על המציאות במחסומים עם לחנים רגישים ויפים של חנה הכהן ועופר שלחין. השירים מבוצעים על-ידי מעין להקה צבאית של שתי פקידות אישורים, המספרות על חייהן מעבר לאשנב. בסרקסטיות רבה הן שרות אודות צפונבוניותן, מיזוג האוויר במשרד וחריצת גורלות של אנשים בהינף עכבר מחשב. הצטערתי, על שלא יכולתי לרכוש את השירים על-גבי תקליטור.

מרים גורצקי, חיה בירן ואירנה גלוזמן עיצבו את התפאורה והתלבושות בגווני לבן, כדי להרחיק את המתרחש על הבמה מהמציאות, ואולי גם כדי ליצור ניגוד בין המציאות השחורה לבמה הלבנה. דומה, אבל בכל זאת שונה. צל"ש מגיע גם לכוריאוגרפים דניאלה מיכאלי, אריה בורשטיין ואביטל דבורי, אשר העניקו בעבודתם קצביות להצגה ולוויית חן לשירים. את התמונה השלים זיו וולושין עם עיצוב תאורה טוב ויעיל.

חלק מהערבים מגולמים באמצעות בובות חסרות פה, שלא יכולות לזעוק נגד מציאות המחסומים. הדבר מעצים את תחושת אי-הנוחות, שחשתי לאורך כל ההצגה.

לאורך כל ההצגה לא נורה שום כדור ואיש לא מת. נולה צ`לטון נמנעת מלהביע עמדה, אלא רק מנסה להציג את המציאות כפי שהיא. אבל גם באי-הבעת העמדה, יש משום הבעת עמדה. הרי המציאות הזאת נובעת מאיום הטרור, בו נתונים אזרחי ישראל. עם כמה שהלב מתקומם נגד ההתעמרות בחולים וזקנים באמצעות בדיקות ביטחוניות נוקשות, חשוב לזכור שלא פעם שימש הדבר מסווה להברחת אמצעי לחימה לתוך ישראל, מה שעלה בחייהם של חפים מפשע. בדיון שנערך לאחר ההצגה, צעירה מהקהל ציינה זאת. לדעתי, היה ניתן וראוי לאזכר את הגורם למציאות המחסומים בסצנה בה החיילים נותנים לערבי חולה לעבור במחסום לשם קבלת טיפול רפואי, ואז נשמע קול נפץ והאורות כבים. סוף דרמטי שכזה להצגה – היה עושה צדק עם עובדות המציאות.

על כל פנים, ההצגה עדיין נפלאה, מזעזעת ומטלטלת. בל
י קשר לדעותיכם הפוליטיות, לא תוכלו להיות אדישים לה. רבות עוד ידובר על יצירת המופת הזאת של נולה צ`לטון ושחקני ביה"ס לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, שמצדיקים את היותם אחד הדברים החמים ביותר בתיאטרון הפרינג` הישראלי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הכתבה פורסמה בגיליון מס` 25 של עיתון "אפוק טיימס":

http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/3527/89/

הגיליון זמין להורדה בכתובת:

http://www.epochtimes.co.il/he/public/HET_ed25_sm.pdf

(הביקורת מופיעה בעמ` 13).

להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אסקוריאל

מאת מישל דה גילדרוד / תיאטרון הסימטה

אופק מתתיאס

 אפוק טיימס ישראל

פיליפ השני, מלך ספרד במאה ה- 16, נחשב לאחד המלכים האכזריים ביותר שידעה האנושות. האינקוויזיציה חגגה בתקופתו, השלטון הספרדי הפך מושחת יותר ויותר, הצבא היה מסובך במלחמות והובס שוק על ירך וזכויות הפרוטסטנטים הוקרבו על מזבח הקתוליות. התקופה השחורה הזאת סימלה את דעיכתה של ספרד כמעצמה.

ההצגה מתרחשת בטירת "אסקוריאל", אותה בנה פיליפ השני. מישל דה גילדרוד מציג במחזהו שעה מחייו של המלך המטורף (אלחי לויט הנפלא במשחק מלא טירוף ועוצמות שלא ייאמנו) ופורש בפנינו את מערכת יחסיו עם ליצן החצר, פוליאל (אורן יאדגר המצוין במשחק רגיש ומלא הבעה). המלך מייצג את כל מה שרע בשלטון: סאדיזם, אנוכיות, רוע ושכרון כוח. המלך רואה את השלטון וגינוניו כתכלית העיקרית של שלטונו. הוא רודה בעמו ובאנשי חצרו והורג בהם ללא רחם, בעוד ממלכתו מתפוררת. לעומתו פוליאל מייצג את מידת המוסר האנושי בדרכו ההומוריסטית עד כאב. פוליאל הוא ליצן עצוב, הנאלץ להצחיק מאונס, כדי שלא יובל לגרדום בעצמו. את דמותו המשנית של הנזיר, המשמש כקול המוסר שמושתק בגסות, מגלם נהדר דור כהן הצעיר.

אבי גיבסון בר-אל היטיב לביים את ההצגה בהשראת תרגומו של יעקב רז ובסיועה של רינת מוסקונה. גיבסון הוא תלמידו הנאמן של אמיר אוריין, הוגה "שיטת המעגל הפתוח" הידועה גם כ"שיטת אוריין". אוריין כותב, כי היצירה השיטתית כוללת את המרכיבים הבאים: "הגדרת האישיות היוצרת. הגדרת מרכיבי האירוע האמנותי. התנהגות יוצר בתחום האירוע האמנותי. חוויה אישית מיידית בזיקה ליצירה המתהווה. הדמות המוצגת בתחום האירוע האמנותי. הדמות הפומבית של היוצר בתחום המציאות. חייו של היוצר בזיקה לתחומי המציאות, החלום והפנטזיה. פתיחת אפיקים חדשים לפעולת המנחה והיוצר. התנהגות קהל בתחום האירוע האמנותי…" (מתוך "המעגל הפתוח", הוצאת ספריית פועלים, 1998, עמ` 14). אוריין משמש כיועץ אומנותי להפקה, ואכן תביעות ידיו ניכרות בכל. בתחילה הקהל מוגדר כמוזמנים לטירה. אח"כ הוא הופך לקהל צופיו של פוליאל במופע סטנד אפ אבסורדי על האינקוויזיציה. לבסוף קהל הצופים משמש כאורחיו של המלך במשתה, כשההצגה מתקיימת על שולחן האוכל בחדר אפלולי.

עיצוב התפאורה הוא לא פחות מגאונות של ממש. רות אלדר זיידנר בסיוע לינור דגן ואביה בש מילאו את החלל השחור, הקודר ובעל תקרת הקשתות של תיאטרון הסימטה בחפצים מושחתים רבים כדי להמחיש את ההרס והקלון שזורע השלטון האכזרי בארץ. אותו הצוות גם אחראי לעיצוב התלבושות המהודרות ומרופטות כאחד במטרה להדגיש את הדר המלכות, שהוא רק למראית עין. הברקת העיצוב הגדולה ביותר היא קיר של מסכי טלוויזיה, המשדרים ללא הפסקה תמונות של מלחמות, המו"מ הכושל בקמפ דייויד ותעמולה נאצית. ביניהם בולטים שני מרקעים, עליהם לא מפסיקות לרצד תמונות מ"כוכב נולד" ו"נולד לרקוד". זוהי ביקורת חדה מאוד לעבר תוכניות המציאות הרדודות, שבעצם משווה אותן לזירת ליצני החצר המודרנית. גם בתוכניות המציאות, כמו אצל ליצני החצר באירופה ההיסטורית, אם ה"כוכבים" לא ישעשעו את צופיהם, ייגזר עליהם גזר דין מוות – הם יודחו מהתוכנית. קיר מסכי הטלוויזיה מקשר את המחזה הנהדר של מישל דה גילדרוד משנת 1927 לימינו אנו.

כפיר אזולאי וגיא מנצור הפליאו להלחין מוסיקה אלקטרונית מקורית ומצמררת, שמעצימה את תחושת הניכור ואי-הנוחות בקהל לנוכח המתרחש. צל"ש מגיע גם לאלכסיי טרליצקי, תאורן הבית של "תיאטרון הסימטה" על ביצוע עבודת תאורה מוקפדת ומורכבת.

גיבסון מבסס את מעמדו כבמאי פרינג` מקורי ומרתק בהצגה, שהפקתה מבריקה לא פחות מבחירת החללים בהם היא מוצגת. האנסמבל החדש למדיי של "תיאטרון הסימטה" ממשיך ליצור פרינג` איכותי, בועט ומשוחרר, שמצדיק הגעה עד לסימטאות
יפו.

הפרק הראשון נקרא "מי הזיז את קריש הדם שלי?", עם הופעת אורח מרגשת של פרופ` מור-יוסף, שמחפה על צמד המנתחים מארגנטינה, בזמן שהם מכינים אסאדו מהאיברים להשתלה. כל אותה העת שרון שוכב במיטתו במצב קשה אך יציב, ולא מבין שהכל הוא בעצם חלק מהסדרה. הוא מקבל את זה בטבעיות, כי עוד מלפני ההתנתקות הוא חי בסרט.

ללא ספק, שרון נותן את הופעת חייו (או שלא).

אל תחמיצו!

הביקורות מהללות:

"פשוט אין לי מילים!"

(גלעד שרון בחקירתו במשטרה)

"בחיים לא ראיתי דבר כזה!"

(סטיבי וונדר)

"אבל למה הם הכינו אסאדו מהאיברים להשתלה?"

(כי בשירותי בריאות כללית אנחנו כאן בשבילך)

*הסדרה משודרת בחסות רשת אל גאוצ`ו. רשת אל גאוצ`ו מוקירה את תרומתו של שרון למדינה ומשיקה צ`וריסוס בטעם סופלאקי לחיי עוד חופשות רבות באיי יוון.

רשת אל גאוצ`ו – המקום לארוחות שחיתות!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הכתבה פורסמה בעיתון "אפוק טיימס" לאחר קיצוצי עריכה, אשר פגמו בניתוח המחזה שערכתי בביקורת:

http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/2413/89/

הגיליון זמין להורדה בכתובת:

http://www.epochtimes.co.il/he/public/HET_ed20_sm.pdf

(הביקורת מופיעה בעמ` 13).

להלן מובאת הביקורת בגירסתה המקורית והמלאה. אשמח לקבל תגובות.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כוכב בלי שם

מאת מיכאל סבסטיאן / תיאטרון קרוב

אופק מתתיאס

 אפוק טיימס ישראל

צפייה בהצגה חדשה של ניקו ניתאי היא תמיד חוויה תרבותית מרתקת. גם הפעם ניקו לא אכזב, ויצר הצגה נהדרת וחפה מליקויים. החוויה הפעם היא כפולה ומכופלת, מכיוון שמדובר במחזה שנכתב בשפת אימו של ניקו – רומנית.

מיכאל סבסטיאן, או בשמו המקורי של יוסף הכטר (1909-1945), היה אומן רבגוני יהודי (מחזאי, סופר, מסאי ומבקר תיאטרון ואומנות) אשר זכה להערכה רבה כבר בגיל צעיר. המחזה "כוכב בלי שם" הוצג לראשונה בבוקרשט 1944. רומניה הייתה נתונה אז תחת שלטונו הפשיסטי הפרו-נאצי של הגנרל יון אנטונסקו, שהצליח לשרוד בשלטון מ- 1940 עד אוגוסט 1944. כמובן שנאסר על אומנים יהודים להציג על במות רומניה, ולכן חתם על המחזה מורה אלמוני לספרות, שהיה מעריץ של סבסטיאן. המחזה זכה להצלחה מסחררת ונבחר למחזה השנה. רק עם כיבוש רומניה בידי הצבא האדום של סטאלין נודעה לעולם זהותו האמיתית של מחבר המחזה. המחזה הוצג בהצלחה רבה על בימות רבות ברחבי העולם, וכן זכה לעיבודים קולנועיים בצרפת (בכיכובם של מרינה ולדי וקלוד ריש ובבימוי הנרי קולפי) וברוסיה (בבימוי בוריס קוזקוב).

ההצגה מתחילה בתחנת רכבת של עיירה נידחת אי-שם ברומניה. תחנת הרכבת משמשת כחלון ראווה לעולם הגדול, שנראה כה רחוק מהעיירה הקטנה. התלמידים (מיכל גרינוולד שמתאימה במימדיה לגילום התפקיד הילדותי ומיטיבה לבצעו) בורחים מבית-ספרם כדי לצפות בנוסעי הרכבות, לנופף להם לשלום ולהימלט לרגע משגרת חייהם הפרובינציאלית. מנהל התחנה המפולפל (מוסקו אלקלעי הנפלא כרגיל ושופע הקסם האישי, שאגב נולד ברומניה ולמד משחק באוניברסיטת בוקרשט) לא חדל מלדבר על התקנון ועל עבודתו. הוא ועוזרו המרושל איקים (דודו גולן במשחק טוב) – נראים כעובדים לשם העבודה, ממש כאותו מדליק הפנס מ"הנסיך הקטן" לאנטואן דה סנט-אכזופרי.

הגרוטסקה מועצמת באמצעות העובדה, ששעונו של מנהל התחנה, המקפיד לייחס לתפקידו חשיבות רבה, כלל אינו פועל. זאת אולי מטאפורה לפיגור של העיירה. בכל פעם, כשנודע לו שחלפו השעות, הוא ממהר להזיז את מחוגי שעונו הדומם ולומר: "איך שהזמן עובר!". תוך כדי ההצגה, קריאותיו אלו של מנהל התחנה מותאמות באופן גאוני להתרחשויות על הבמה.

ככל עיירה פרובינציאלית, גם העיירה שלנו רוחשת רכילויות וסיפורים, כשמנהל התחנה והמורה הזועפת הקרויה העלמה קוקו (מיקי מרמור בביצוע פרובינציאלי של הרכלנית והתככנית האולטימטיבית) – מנצחים על המקהלה. לעומתם, המורה מירויו (אבי חדש במשחק חייו), חוקר האסטרונומיה, מנותק מהכל, ממש כמו התחום אותו הוא חוקר. לפתע נקלעת לשם אלמונית מהחברה הגבוהה, שלא שילמה על כרטיס הרכבת (ורד שוורץ המקסימה, הזוהרת והמפתה, שעוד תשמעו עליה רבות). מפגשה של האלמונית הזוהרת עם תושבי העיירה קשי היום והדהויים מבליט את הניכור בין המעמדות. המורה מירויו מזמין את האלמונית ללון בביתו – מעשה נדיר בעיירה השמרנית. האלמונית, שעד מהרה מתגלה ששמה הוא מונה, נדהמת מהתנאים הפרימיטיביים בעיירה ומכך שאין בה מים זורמים, אלא שואבים אותם עדיין מהבאר. היא קלת דעת, בורה, ולא מפסיקה להתלונן על כך שמשעמם לה, באין ריגוש שלא חוותה כבר. כאן נוצר ניכור בינה לבין האנשים הפשוטים, העמלנים והיצרניים. עד מהרה מונה מתאהבת בחיים הפשוטים ובמירויו, שמספר לה על כוכב חדש שגילה. לא, הכוכב אינו נראה בשמים, אלא קיים רק ברישומיו וחישוביו של מירויו. על כל פנים, למירויו אין בכלל טלסקופ. הכוכב מסמל את חיי הזוהר הנוצצים והבריחה מהמציאות לעולם טוב יותר, שכאמור, גם הוא אינו נראה באופק בדיוק כמו הכוכב. מירויו לא חדל מלחזור על המשפט: "אף כוכב לא סוטה מדרכו". לבסוף מונה עונה לו: "אני כוכב שסטה מדרכ
ו". אם מנהל התחנה דומה למדליק הפנסים מ"הנסיך הקטן", שמא מירויו הוא הגיאוגרף הספון במגדל השן האקדמי?

לבסוף מגיע גריג, המאהב העשיר של מונה (ניקו ניתאי שמפזר באולם בנדיבות מהקסם הרב שלו). הוא פוגש במונה חדשה, שמעדיפה את הפשטות של הטבע והפרובינציאליות על פני עולם החומר, שהוא יכול להציע לה. הוא פוגש במונה שונה, שסוף כל סוף מוצאת עניין בחייה. לכאורה, הייתה אמורה להתרחש כאן התנגשות בין שני העולמות. אך לא, כדבריו של מירויו: "אף כוכב לא סוטה מדרכו".

המחזה הגאוני מביע ביקורת נוקבת על הניכור בין המעמדות, שנכונה לא רק לגבי רומניה הרחוקה, אלא גם לישראל שלנו. תארו לעצמכם רמת-שרונית, הנקלעת בטעות לירוחם. האם התנהגותה תהיה שונה מהתנהגותה של מונה? הלקח העגום הנובע ממחזהו של סבסטיאן הוא שפערי המעמדות יוצרים שני כוכבים שונים, שלא ייפגשו לעולם – הכוכב הפשוט, העמלן והיצרני של המעמד הנמוך; והכוכב רב ההוד, הנצלן, המפונק והבטלן של המעמד הגבוה.

אציין גם את משחקו הרגיש והנוגע ללב של רם רחמים בתפקיד אודריה, ואת אורן חבוט שגילם היטב את תפקידי האיכר והכרטיסן. התפאורה של ליאת רייכנברג-אורון ואלי עמר מינימליסטית, חכמה ויצירתית מאוד. זאת בוודאי אחת התפאורות הטובות ביותר שראיתי בתיאטרון לאחרונה, שהצליחו ליצור עושר כה רב מחומר כה מועט. לאה שץ היטיבה לעצב את התלבושות, אשר מעבירות את רוח הזמן. המוסיקה של פרדי גוטליב משרתת ביעילות את ההתרחשויות בהצגה. ומעל הכל, מלאכת הבימוי המופתית של ניקו ניתאי ועוזרו אשר ויטמן – מביאה לבמה את אחת ההצגות הטובות, המלוטשות והמושלמות ביותר שהועלו בארץ מזה זמן.

עד שהגיליון יגיע לידיכם, תיאטרון קרוב כבר יספיק להעלות את "כוכב בלי שם" ברומניה בטימישוארה (Timisoara) ובתיאטרון בולנדרה (Teatrul Bulandra) היוקרתי בבוקרשט במעמד רה"מ הרומני, ראש העיר ושר התרבות. במסגרת אותו סיבוב הופעות ברומניה (בין התאריכים 17-25/8/2006), ניקו ניתאי יציג את הצגת היחיד הנפלאה ומעוררת המחשבה "הנפילה", לפי אלבר קאמי, בתיאטרון היהודי הממלכתי בבוקרשט ובקריובה. "הנפילה" מוצגת כבר 31 שנים ברציפות, ורבים וטובים (בכללם אני) כבר גמרו עליה את ההלל, אולם זה כבר נושא לביקורת נפרדת.

לכו גם אתם להתפעל מזיו אורו העמום של אותו כוכב בלי שם, שאינו נראה ברקיע ואינו סוטה מדרכו!