מעבר לאופק

צילום: סוכנות AP.

מקור: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=738579&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0 )

המאמר התפרסם גם באתר "אומדיה":

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1893&MenuID=405&ThreadID=1014004

מלחמת לבנון השנייה –

דו"ח הפקת לקחים

אופק מתתיאס[*]

לאחר תום מבצע "שינוי כיוון", שהתחיל בעקבות חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, הגיע הזמן להפקת הלקחים. כעת, ערב התכנסותה של ועדת החקירה, זה הזמן להעלות נושאים חשובים, שמוטב שתיתן עליהם את הדעת.

– הקמת רשות לתכנון לאומי כולל

ניכר שהבעיה העיקרית שבאה לידי ביטוי במלחמה הזאת היא בעיית התכנון לטווח הרחוק. במצב הקיים כל משרד ממשלתי עסוק בתכנון פעולות היומיום כדי שהממשלה תשרוד ותוכל להציג הישגים עד לבחירות, שנערכות בתדירות גבוהה מידי עקב חוסר היציבות השלטונית. מכיוון שימי הממשלה ספורים כבר מעת השבעתה, לא מושקעים מאמצים לתכנון מדיניות ציבורית לטווח הרחוק. רשות לתכנון לאומי תבנה תוכניות אב כלליות מתוקצבות ומחייבות לטווח הארוך, ותתאם בין נציגי משרדי הממשלה, שיהיו אמונים על ביצוען. תקצוב התוכניות מראש עשוי לצמצם את תופעת הסחר-מכר בעת הכנת תקציב המדינה. הרשות תציג נתונים ברורים וזמינים לציבור, שישקפו את התקציב הדרוש לשם ביצוע התוכניות לטווח הרחוק. מדוע זה חשוב? במהלך המלחמה בנק הפועלים תרם אפודי מגן לחיילים, מכיוון שאלה היו חסרים לחיילים. חברת "זוגלובק" תרמה מזון לחיילים, מאחר שלדברי מילואימניקים המזון הצה"לי היה דל. אף נתקבלו דיווחים על חיילים שנאלצו לפשוט על תחנות דלק לבנוניות כדי להשיג מים. אם כן, אולי תקציב הביטחון בחסר ולא בעודף? תוכניות מתוקצבות לטווח הארוך יכולות למנוע קיצוצים שרירותיים מתוך גחמות פוליטיות וקואליציוניות בעצם כך שיציגו מידע אמין שלא-יאפשר הצגת מצגי שווא. פרופ` דויד נחמיאס, מרצה וחוקר בכיר בתחום המנהל והמדיניות הציבורית במרכז הבינתחומי, מנסה כבר זמן רב לקדם את כינונה של רשות שכזאת. אולי כעת זה הזמן הנכון להקימה.

– בדק בית בפיקוד העורף

בצה"ל קיים הפיקוד הרביעי, פיקוד העורף, האחראי על הכנת העורף למלחמה. מכיוון שעבור רובינו הוא לא יותר משמועה, אזכיר שחייליו חובשים כומתות כתומות, ושעומד בראשו האלוף יצחק (ג`רי) גרשון. פיקוד העורף ישן שנת ישרים מאז נפילת סדאם, והיה בטוח שחלף איום הטילים מעל ישראל, ושכעת המקלטים הציבוריים יוכלו לשמש לפעילות קהילתית. לאמיתו של דבר, חלק מהמקלטים הציבוריים המוזנחים, המטונפים והמזוהמים בצפון – אינם ראויים לשימוש אפילו כשירותים ציבוריים. לגבי השירותים, פעמים רבות הם אינם קיימים, וישנם רק חורי בול פגיעה, כמקובל במאה ה- 21. זה גם רק במקרה הטוב, כי לרבים מתושבי הצפון, בעיקר אם הם ערבים, אין עדיין שום מקלט. בהישמע אזעקה, עליהם פשוט להיכנס לחדר פנימי ולקוות לטוב. מאז נפילת סדאם חוסיין (מבצע "שריקה מזרחית" – מרץ עד אפריל 2003) התחלפו שלושה אלופים בפיקוד העורף: יוסף מישלב, יאיר נווה ויצחק (ג`רי) גרשון. מה הם עשו כל הזמן הזה? הגיע הזמן להכין נוהלי עבודה חדשים בפיקוד לגבי פעולה בשגרה ולעדכן את נהלי העבודה לעת חירום.

– הסברה

על ההסברה בעת מלחמה אחראים שני גופים: משרד החוץ ודובר צה"ל. חלוקת הסמכויות ביניהם אינה ברורה. כידוע, כששניים אוחזין במערכת ההסברה, הברדק חוגג. משרד החוץ שלח לתקשורת הזרה את שגריר ישראל באו"ם דני גילרמן ואת מירי אייזן, שהם שניים מהדוברים המוכשרים והרהוטים ביותר שייצגו את ישראל אי-פעם. מאידך, הוא שלח גם דוברים, כגון יצחק (בוז`י) הרצוג וגדעון מאיר – שאינם עוברים מסך. דובר צה"ל שלח מטעמו דוברים צולעים במדים (לבוש אזרחי מתק
בל טוב יותר בעיני צופים זרים), שעקב הרושם הרב שהשאירו, אני מתקשה לזכור את שמותיהם. החיזבאללה ערך סיורים רבים לכתבים זרים כדי להראות את ההרס שזרעו ההפצצות הישראליות, אולם מצד ההסברה הישראלית נשמע קול דממה דקה. כך צופי הטלוויזיה בחו"ל קיבלו בעיקר תמונות של לבנון בוערת ללא איזון מספק בדמות תמונות מחיפה ומטבריה. בזמן המלחמה אמור לבוא לידי ביטוי מדור ההסברה בפיקוד העורף, הנציגות של דובר צה"ל בפיקוד, הממונה על הדרכת האוכלוסייה. המלחמה תפסה את מדור ההסברה לא מוכן, כשאתר האינטרנט שלו טרם תורגם לערבית, שהיא כידוע שפה רשמית בארץ (התרגום התבצע רק במשך המלחמה). תשדירי ההדרכה של פיקוד העורף שודרו רק בערוץ 33 בשעות יצירתיות, ולא שודרו בערוצים המרכזיים. לאינטרנט הם הועלו באיחור. מוטב שמערכת ההסברה תרוכז בידי גורם אחד עם רקע בתחום הפרסום ויחסי הציבור. ניתן ליצור לשם כך גם גוף חדש, שיתפקד כדובר המדינה.

– הערכת מצב מחודשת

ערב מלחמת יום-הכיפורים מקבלי ההחלטות היו שרויים בקונספציה, שגרסה כי מדינות ערב לא יפתחו במלחמה נגד ישראל, אולם הם נתבדו. הקונספציה שרווחה בשנים האחרונות גרסה, כי נסיגות חד-צדדיות של ישראל לגבולותיה הבינלאומיים ישפרו את מצבה בעולם ויביאו לשיפור במצבה הביטחוני. התפישה הזאת היא שהובילה לנסיגת (שלא לומר בריחת) צה"ל מלבנון ב- 24/5/2000 והפקרת אחינו לנשק מצד"ל לנחת זרועם של מחבלי החיזבאללה, בעקבות ההבטחה שנשא רה"מ דאז אהוד ברק בתוכנית טלוויזיה טרם הבחירות. ההמשך היה בתוכנית ה"התנתקות" של רה"מ לשעבר אריאל שרון, שבמסגרתה נעקרו מבתיהם ואדמותיהם תושביהם הישראלים של חבל עזה וצפון השומרון באוגוסט 2005. כיום עזה ולבנון הן שתי החזיתות בהן נלחם צה"ל. אע"פ שישראל מגינה על עצמה מתוך גבולותיה הבינלאומיים, פעולותיה לא זוכות ללגיטימציה בינלאומית. זה לא מפריע לרה"מ אולמרט להמשיך ולהטיף לעקור תושבים ישראלים גם משטחים נוספים שמעבר לקו הירוק במסגרת תוכנית "ההתכנסות", כדבריו לסוכנות AP בתאריך ה- 2/8/2006 בעיצומה של המלחמה בלבנון: "ניצחונה של ישראל בלבנון ייתן לה תנופה לביצוע ההיפרדות מהפלשתינים ופינוי רוב היישובים ביהודה ושומרון". נראה שהגיע הזמן להבין, שלהסכם יש שני צדדים. משא ומתן מורכב ממשא, ולא רק ממתן. לתשומת לבו של אולמרט.

– בחינת היחסים הדיפלומטיים והביטחוניים עם סין

ב- 20/7/2006 חשף אפוק טיימס בכתבתה של ישראלה יבלונקה, כי סין מציידת את איראן בנשק ובטכנולוגיות צבאיות. טילי הפאג`ר ששוגרו לישראל ע"י חיזבאללה, למשל, פותחו בסיוע סיני. גם טיל השיוט מדגם C-802 שפגע בסטי"ל אח"י חנית של חיל-הים ב- 14/7/2006 – הוא טיל שפותח בסין. למותר לציין, שזה היה השימוש המבצעי הראשון בטיל זה. עם זאת, ישראל עדיין מתעקשת לסחור עם סין בנשק, הגם שזה עשוי לפגוע ביחסיה עם ארה"ב, כפי שכמעט קרה בעסקת הפלקון מ- 2001, שבוטלה בלחץ ארה"ב לאחר שנחתמה. סין היא כידוע אחת המדינות היחידות בעולם, שמפעילות מחנות השמדה עם משרפות, מה שגם מעלה תהיה על ההיבט המוסרי של מכירת נשק למדינה שכזאת מצד מדינה שאמורה לקדש את זכר השואה.

– מל"ח

רבות דובר על כך, שמדינת ישראל לא טיפלה כלל בעורף, והשאירה את הטיפול בו בידיהן של עמותות ונדבנים. בדיוק למטרה זאת קיים במשרד הביטחון מל"ח – מערך המשק לשעת חירום. אתר משרד הביטחון יודע לספר, כי "מערך מל"ח יפעל לאספקת מוצרים ושרותים חיוניים הדרושים לאוכלוסיה, למשק ולתמיכה במאמץ המלחמתי, במצבי חירום שונים". אם כן, היכן הוא היה? מן הראוי שייקבעו נהלים ברורים להפעלת מל"ח בחירום.

– בחינת ערכים מחודשת

כל חיילי צה"ל לומדים בטירונות על ערך הרעות שהוא חלק מרוח צה"ל, ועל כך שצה"ל לא מפקיר פצועים בשטח. כשמדינת ישראל הפקירה את אחיה לנשק מצד"ל על משפחותיהם למעט כמה פליטים שקיבלה לתחומה, וכשהיא מסכימה להחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש, שאינה כוללת את שחרור חיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב שעדיין שבויים בידי החיזבאללה – הדבר גורם לחיילים בהווה ובעתיד לפקפק בערך אי-הפקרת פצועים בשטח. כדי לא להגיע למצב כזה, מוטב שמדינת ישראל אכן תפעל לשחרורם של החיילים השבויים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

פירסמתי את הביקורת במקור בעיתון "אפוק טיימס":

http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/2221/89/

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

תיאטרון פלייבק – משחק מהחיים

אופק מתתיאס

אפוק טיימס ישראל

שכחו את כל מה שידעתם על תיאטרון! לשם שינוי, הפעם זאת איננה קלישאה. מדובר באמת בתיאטרון החורג מהתבנית המקובלת של שחקנים שמציגים הצגה לקהל לפי מחזה כתוב, עליו ערכו חזרות בניצוחו של הבמאי. כאן הזרקורים מופנים לכיוון הקהל. הקורא בוודאי יפטיר כעת: "נו, עוד קבוצה של תיאטרון אלתור". זה נכון, אולם תיאטרון הפלייבק בכל זאת ייחודי.

הכל מתחיל בשנת 1975. אז ג`ונתן פוקס וג`ו סאלאס הקימו את קבוצת תיאטרון הפלייבק הראשונה בעמק נהר ההאדסון שבמדינת ניו-יורק בארה"ב. פוקס למד תיאטרון אלתור, סיפור סיפורים, פסיכודרמה ואת עבודתו של אומן התיאטרון הברזילאי המהפכני אוגוסטו בואל. בתיאטרון הפלייבק הקהל הוא הכוכב הראשי. צופים מהקהל מתיישבים ליד המנחה וחולקים עמו ועם שאר הצופים סיפורים אישיים. לאחר מכן הם מלהקים את השחקנים שעל הבמה, אשר מציגים את הסיפור שסופר. את המופע מלווה מוסיקאי, המלווה את המופע בנגינה, שגם היא מאולתרת. לכן כל מופע של פלייבק הוא חד-פעמי, יחיד ומיוחד. לא היה כמותו, וסביר להניח שלא יהיה כמותו, היות ובכל פעם הקהל מתחלף והסיפורים משתנים. זה מה שהופך את תיאטרון הפלייבק לכה מרתק מחד, וכה אתגרי וקשה למשחק מאידך. חברי קבוצות פלייבק מתאמנים ערב אחד בשבוע בממוצע. קבוצות רבות בעולם מתחייבות להופיע באופן קבוע, פעם בחודש או חודשים בפני חברי הקהילה שלהם. כאשר הקבוצה מפתחת מיומנויות היא יכולה להציע הופעות בתשלום. חברי להקות פלייבק נוטים להישאר בלהקה שנים רבות, לעיתים ללא תגמול כספי. השיטה התפשטה בהדרגה למדינות נוספות. כיום פועלות קבוצות פלייבק ב- 30 מדינות. את תיאטרון פלייבק בישראל ייסדה גב` אביבה אפל בשנת 1991, לאחר שסיימה את לימודיה בביה"ס לתיאטרון פלייבק בארה"ב. אפל הגיע לפלייבק דווקא מרקע תיאטרלי שמרני ואקדמי, בהתחשב בכך שהיא בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א ושחקנית עבר ב"הבימה" וב"קאמרי". כיום התיאטרון חוגג 15 שנות פעילות בישראל, ואפל היא סגנית הנשיאה הגאה של IPTN  (The International Playback Theatre Network), הרשת הבין-לאומית של תיאטרון פלייבק המאגדת את קבוצות התיאטרון ברחבי העולם הפועלות בשיטה הזאת.

תיאטרון פלייבק הישראלי מציג בקביעות ב"בית תמי" בת"א וב"תיאטרון הסימטה" ביפו. הפעם ההצגה התקיימה באולם גולדשטיין הקטן ב"בית ציוני אמריקה". עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה להיחשף לשיטת התיאטרון הזאת, ולכן לראשונה הגעתי לאולם תיאטרון, מבלי שידעתי למה לצפות. אביבה אפל, המנחה, פתחה את הערב בהקדמה על התיאטרון. השחקנים על הבמה הציגו את עצמם לקהל, וכדי לגרום לו להשתחרר, התחילו לספר סיפורים "אישיים". לאחר מכן אביבה ביקשה מהקהל להעלות מילים כדי שהשחקנים ימחיזו אותן. הקהל הגיב במחיאות כפיים מנומסות, והיה נראה מבולבל ונבוך לנוכח המתחולל באולם. כעת אפל חיפשה את המתנדב הראשון לספר סיפור. יד אחת הורמה. הייתה זו ידו של גיא, חברי מאז שירותינו יחד בצבא. הוא סיפר על ארוחות הבוקר המשפחתיות בשבת, בהן הוא ואחיו התאום מכינים סביח (בכל זאת עירקים), ואחותם הקטנה תורמת למלאכה בזלילה לתיאבון וצקצוקי לשון. ההתרחשות הלכאורה פשוטה הזאת, הפכה בן רגע לקומדיה משפחתית על הבמה. היה נפלא לחזור בהצגה כה נפלאה ומלאת דקויות מציאותיות מחיי משפחתו של גיא, שהתפתחה מתוך סיפור אחד קצר ופשוט.

בלט במיוחד סיפורו של מר אבשלום כהן. לדור שלא ידע את אבשלום, אספר שהוא הוא המלחין המיתולוגי של להיטי הזהב "עגלה עם סוסה" ו"הסבתא בנגב" – המושרים בפי כל. אבשלום סיפר בעברית יפה וציורית ובכישרון דרמטי רב על התקופה בה שר בנוי-יורק עבור המגביות ולמד בסמינר למורים. הוא רצה להרחיב את השכלתו המוסיקלית, ועל כן ניסה להתקבל ללימודים ב"ג`וליארד". היות ולא למד קודם לכן מוסיקה בשום מסגרת רשמית, נדחה הוא. הוא התעקש, ולבסוף נתאפשר לו ללמוד במסגרת פרטית עם בוגר של ביה"ס במקביל ללימודיו בסמינר למורים. יום אחד הוא פגש מחוץ ל"ג`וליארד" אם ובנה בן ה-12 שהילך שעון על קביים. האם שאלה אותו במבטא אידישאי כיצד להגיע לניוארק. הוא זיהה לפי מבטאה שהיא ישראלית, והציע להסיע אותם במכוניתו. שם משפחתם היה פרלמן, ושם הבן היה יצחק, שאז
רק התחיל ללמוד ב"ג`וליארד" ולימים יגדל להיות יצחק פרלמן, הכנר הנודע. תוך כדי שיחה סיפר אבשלום שהוא הלחין את "עגלה עם סוסה". יצחק הקטן, שקודם התבייש מלדבר, שר את השיר בהתלהבות מתחילתו עד סופו. הם לא התראו מאז, אולם אבשלום כהן נוצר בליבו את הזיכרון המרגש הזה עד היום. להקת השחקנים על הבמה פצחה בהצגה קומית ומרגשת, שבסופה מפגש עתידי דמיוני בין פרלמן לכהן. נראה שמשטף סיפוריו המרתקים של כהן יהיה ניתן לחבר מחזה שלם על נקלה.

לאחר מספר סיפורים אישיים, השחקנים התחלקו לזוגות. צופים בקהל התבקשו להעלות שני רגשות מנוגדים, וכל אחד מבני הזוג שיחק את אחד משני הרגשות, מה שיצר תמונות משעשעות. בהשפעת המלחמה בלטה בחורה צעירה, ששמחה על ההזדמנות ללכת לתיאטרון, אולם חשה ייסורי מצפון מכיוון שבעלה נמצא כעת במילואים בצפון והיא מתגעגעת אליו.

אני חתמתי את הערב, כשאזרתי אומץ ועליתי לספר סיפור משירותי הצבאי, על פעם בה הוצבתי בש"ג של יחידתי, קצין העיר ת"א, והגנתי עליה, ויותר מכך על חיי, בפני שומר ראש של אישיות חביבה מהעולם התחתון. ניסיתי לתאר את התמונה האבסורדית של חייל עם פרופיל 64 והכשרה של רובאי 02, שצריך לשמור עם עוזי חלוד ומרופט, בו הוא בקושי יודע להשתמש, לתפארת מדינת ישראל וצה"ל הדגול. השחקנים היטיבו להציג את האבסורד, ואף הוסיפו סוף רומנטי עם בחורה שמתאהבת בי בעקבות אומץ ליבי. הדבר גרם לי להצטער, על כך שהמציאות הייתה שונה.

לסיכום, מדובר באחד האירועים התיאטרוניים המקוריים והמוצלחים ביותר, בהם חזיתי מעודי. השחקנים מלאים בכישרון ומציגים את כל הסיפורים תוך עבודת צוות וליטוש, שקשה למצוא גם בתיאטרון המסורתי. הדבר מעורר השתאות, בהתחשב בכך שכאן השחקנים לא מכירים את העלילה מראש והכל מאולתר. המשחק המלוטש, המתוזמן, מלא הדקויות ובעל הדיאלוגים הכה אנושיים ונהדרים – הוא ההישג הגדול של תיאטרון פלייבק. עקב מפגן הכישרון הכביר הזה מצד כל הלהקה, קשה לי למצוא שחקן אחד שהיה טוב מחבריו, ועל כן אציין לשבח את כולם: רינה לביא, שושה קסטנברג, נורית שושן, הלל שמעון, רוני אלפרין ושירלי לאו-ליגום. הקלידן נעם רפפורט, שנחבא אל אחורי הקלעים, הפליא ללוות בחן וברגישות את קטעי האלתור, עד כי קשה היה להבחין, כי דבר בתזמור הכה מתואם ומושלם בעצם לא היה מתוכנן מראש. אל תוותרו על הזכות ליהנות מערב נפלא של תיאטרון מקורי, חד-פעמי, נוגע ואמיתי. ככלות הכל, כך גם נקרא המופע – "משחק מהחיים".

לפרטים נוספים על תיאטרון פלייבק:

www.playback1.co.il

www.playbacknet.org

העז או מי זאת סילביה?

תיאטרון הבימה

אופק מתתיאס

ההצגה "העז או מי זאת סילביה?" אילצה אותי להגיע למורת רוחי לאולם מסקין המתפרק בבית תיאטרון הבימה. הכניסה לאולם נראית ככניסה אל בית משותף בשיכון נידח בדרום ת"א. דרך חדר מדרגות עלוב עולים ל"אכסדרה" של האולם, שגם מתנ"סים לא היו מתהדרים בה. האולם עצמו קודר ומרופט, והכל בו זועק יושן. על מקומות כאלה נהוג לומר בחמלה, כי ידעו ימים טובים יותר, אולם לא כך הדבר לגבי מסקין, שחף מכל הדר וקסם של היכל תיאטרון ונראה יותר כמו סוג של עליית גג. כאילו היה בן חורג לתיאטרון הלאומי. ספק אם אהרון מסקין ז"ל היה רוצה שכך יונצח שמו.

סטיתי יתר על המידה מהנושא, שהרי בביקורת על הצגת תיאטרון עסקינן, ולא בביקורת על אולם תיאטרון. אם כן, מרטין (מוני מושונוב) הוא אדריכל מצליח ועטור פרסים וכבוד. הוא נשוי לאשתו, סטיבי (ליליאן ברטו), מזה כ- 22 שנים של אהבה מושלמת, לכאורה, מבלי שבגד בה ולו פעם אחת. הם מגדלים כהורים תומכים את בנם בן ה- 17, בילי (עידו רוזנברג), שהוא הומוסקסואל מוצהר. משפחה למופת? רק למראית עין. כבר בתחילת ההצגה מרטין מנסה לרמוז לאשתו על משהו. יש סוד שמעיק עליו. הוא שופך את ליבו בפני חברו הטוב ביותר, רוס (אלכס אנסקי), שממהר לשגר לסטיבי מכתב שחושף הכל. הסוד הנורא נתגלה: מרטין בוגד באשתו עם עז בשם סילביה. זמן קצר עובר מתחילת ההצגה עד התוודותו של מרטין בפני רוס והדלפת הסוד לסטיבי. מכאן ואילך הכל סובב סביב העז. חתול שחור (או שמא עז שחורה) עובר בין בני הזוג, שהיו נשואים קודם לכן בעושר ואושר, והם מתחילים לנהל מלחמות עולם על הבמה. כל חפצי הנוי והאומנות היקרים מתעופפים באוויר ומתנפצים על הרצפה בקצב מסחרר, כמשל להרס היחסים היפים והנוצצים כלפי חוץ. ואכן, כל קנקן שהיה על הבמה נשבר לרסיסים ונחשף תוכו. אגב כך, בדיחות על משגלים עם עיזים ועל עניינים מחדר המיטות (או האחו) מופרחות ללא הרף לאוויר העולם, וחיצים חדים של הומור מילואימניקי נמוך למדי נורים תדיר לעבר מרטין עם ניתוחים מעמיקים (תרתי משמע) של היחסים בינו לבינה (העז), למען יידעו הצופים האם בשעת מעשה העיזה היא באמת פזיזה. אדוארד אלבי, המחזאי, משלב בעניין את הבן ההומו, שהוריו מקבלים אותו, אבל רק מתוך כורח, כי זאת המוסכמה החברתית והאופנה הרווחת. מאידך, כשנחשף סודו של מרטין, אפילו רוס, חברו הטוב משכבר הימים, מפנה לו עורף בגסות. כוונותיו של אלבי טובות. הוא מנסה לבקר באופן נוקב את החברה הצבועה והמתחסדת, שלא מקבלת את השונה והחריג. גם אלבי עצמו נדחה ע"י החברה כנער מרדן, שיש החושדים בהיותו הומוסקסואל. קבלת מרטין והעז שמאחוריו (תרתי משמע) היא משל לקבלת הבן ההומו, שהוריו לא לחלוטין השלימו עם נטיותיו המיניות, הגם שהם מפגינים את השלמתם כלפי חוץ כדי להיחשב לנאורים. באופן מצער, המרחק בין הכוונות הטובות לביצוע – גדול כמרחק בין מרטין לבין אהובתו שבאחו. מעשה העז הופך לבדיחה שנטחנת עד דק במשך זמן רב מדי כדי למצות ממנה כל שביב של גיחוך, והתוצאה היא פארסה רווית טעם רע. כל החפצים המתעופפים והמתרסקים רק מעצימים את הגרוטסקה ובשילוב ההומור הנמוך נטול העידון והשפה העממית (הכוללת את השורש ז.י.ן בכל ההטיות האפשריות והבלתי-אפשריות) – הופכים את ההצגה לבעלת פוטנציאל להיות להיט היסטרי בקרב ועדי עובדים, ולא להצגה שתגרום לצופה בה לחשוב ולשאול, כפי שאולי אלבי התכוון שתהיה.

הבימוי של חנן שניר מצוין. הוא מפתח בהדרגתיות את כל הדמויות ומקנה להן אופי אמין, פרט לדמותו של הבן בילי. מוני מושונוב מפליא במשחק דרמטי רגיש, נוגע ומלנכולי, לגלם את מרטין המאוהב והמנודה. ליליאן ברטו הנפלאה נעה בקלילות בין שמחה להתפרצויות זעם במשחק עוצמתי ופרוע. אלכס אנסקי מקסים ושובה לב בתור החבר הצבוע והמתחסד, ומיטיב לעצב את דמותו במשחק מענג. עידו רוזנברג הצעיר מעט חיוור וחסר ניסיון בתור הבן ההומו. הוא היה יכול לקחת את דמותו למחוזות הקומיים והגרוטסקיים ביותר מחד, כנדרש מאופי המחזה, או לשחק בילי רגיש ופגיע עקב יחס החברה מאידך. בפועל הוא לא עושה לא את זה ולא את זה. הזמן והניסיון בוודאי ייטיבו עמו.

התפאורה של אלכסנדרה נרדי יפה ונובורישית במידה המשרתת נאמנה את המחזה ואת עובדת היותו של מרטין אדריכל. גם המוסיקה של יוסי בן-נון והתאורה של מאיר אלון מלווים יפה את המתרחש על הבמה. התרגום של רבקה משולח קולח וטוב.

המחזה, שנכתב בשנת 2000 והוצג בבכורה בברודווי ב- 2002 נתקבל בתגובות מעורבות, אולם זכה בפרס הטוני לשנת 2003. בלונדון התחילו להציגו ב- 2004, והוא היה ללהיט כביר.

חבל שרעיון טוב להצגה הפך לפארסה גסה כל-כך. אני משוכנע שוועדי עובדים יתענגו על ההומור ה"אנין" השזור בהצגה, אבל האם לא מגיע לי לצפות בהצגות איכותיות יותר בתיאטרון הלאומי? מה אני, עז?