מאת חנוך לוין
התיאטרון הערבי-עברי ביפו
אופק מתתיאס
ב- 1968, זמן קצר לאחר הניצחון המזהיר של מדינת ישראל הצעירה על מדינות ערב במלחמת ששת הימים (יוני 1967), כתב סטודנט לתיאטרון אוסף של מערכונים סאטיריים על המלחמה. שמו היה חנוך לוין, והוא מי שעתיד היה להפוך להיות חנוך לוין, המחזאי המפורסם והמוערך. ישראל של אותם ימים הייתה שיכורת ניצחון מהמפלה האדירה שהנחילה לצבאות ערב הגדולים ומהשטחים הנרחבים שהצליחה לכבוש כשהשיבה מלחמה שערה לבני ישמעאל שקמו עליה לכלותה. לכן סאטירה פציפיסטית היא הדבר האחרון שהיה יכול להתקבל בברכה אז. ההצגה אכן לא התקבלה בברכה בלשון המעטה. ההצגה נקטלה כמעט ע"י כל עיתון אפשרי, ובכמה הזדמנויות הקהל אף הוריד את השחקנים מהבמה בכוח הזרוע.
ב- 2004 צוות השחקנים המקורי (גד קינר, רמי פלג, שפרה מילשטיין ובת-שבע צייזלר) חזר להעלות את ההצגה בבימוי הבמאית המקורית, עדנה שביט, שביימה את ההצגה במינימליזם שמשרת טוב את הטקסטים הכבדים. השחקנים פשוט עומדים לבושים שחור ומציגים כמעט מבלי נוע. בהתחלה ההצגה הועלתה באופן חד-פעמי במסגרת תערוכה על חנוך לוין במוזיאון חיפה. היוזמה עלתה יפה, והחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת ת"א פרש חסותו עליה. השחקנים טוענים, שההצגה רלוונטית כיום יותר מתמיד. סרתי להצגת המאה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו כדי לבדוק את אמיתות הדברים. ההצגה הודקה וקוצרה, כדי להוציא קטעים שהיו רלוונטיים לאז, ולהשאיר רק את המערכונים והשירים שעדיין רלוונטיים. נדמה כאילו הטקסטים נכתבו רק אמש על-ידי איש "שלום עכשיו" או "גושלום" במחאה על מלחמת לבנון השנייה, מבצע חומת מגן או משהו אחר. כשחיים במציאות של מלחמות כה רבות, כיצד ניתן לזכור? ההצגה נפתחת ב"מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" – סאטירה בוטה על חשבון מלחמת ששת הימים. גד קינר מדבר לאט בקול עבה – רמז דק לרבין, הרמטכ"ל בזמן המלחמה – על חללים, פצועים ושטחים כבושים במלחמה שהתנהלה רק 11 דקות. ה"מקאמה לאלוף בום" יוצאת באופן חריף נגד פולחן האישיות של אלופי צה"ל, שרווח לאחר מלחמת ששת הימים במילים: "אנחנו מנשקים לך בתחת, אלוף בום, כי אילולא אתה לא היינו מנשקים עכשיו כלום". השיר "אני יוצא למלחמה" הוא פרודיה סאטירית על הדואטים הסלוניים, שהיא מצחיקה במיוחד מכיוון שבת-שבע צייזלר משתדלת להישמע דרמטית והיסטרית ככל הניתן בקולה האופראי. השיר מסתיים בשורה הצינית להחריד: "אך עוד אחזור אלייך במצעדי הפזמונים". מי אמר שירי יום הזיכרון, ולא קיבל? מעבר לזוטות אלו, נראה כאילו ההצגה נכתבה אמש. החברה הישראלית עודנה מיליטריסטית ומתייחסת למלחמות ולחללים שהן גובות כאל דבר מובן מאליו. הסרקסטיות החנוך לוינית הידועה משתוללת ממש במערכון "האצבעות", בו בחורה אינה מוכנה שחברה, שאיבד שתי אצבעות במלחמה, ילטף אותה בפחות מחמש אצבעות.
המערכונים טובים עד מבריקים, והשירים רבי עוצמה עם לחנים נפלאים של בני נגרי ואלכס כגן (שהוא גם המנהל המוסיקלי של ההצגה יחד עם ניב קאופמן). אציין גם את הנגינה היפה והרגישה של ברט ברמן בפסנתר ואת התאורה המינימליסטית של גיא גודורוב. הבעיה הגדולה היא, שההצגה מציירת את המציאות באופן פשטני מאוד – צה"ל הוא צבא צמא דם, הישראלים הם כובשים מדכאים, אין תכלית למלחמות ישראל ולחינם אוכלים אנו חרב. לוין מתעלם מכך, שישראל אינה ממוקמת בשווייץ, כי אם במזרח התיכון בין זאבי ערב, אשר יודעים היטב לטרוף, לצערי. וכן, גם מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת אין ברירה. אלמלא ישראל השיבה מלחמה, סביר מאוד להניח שהיום אנו, בנינו ובני בנינו – היינו חוזרים לחיות באירופה מאחורי גדרות תיל מחושמלות או אי-שם בקרקעית הים התיכון. עובדה מצערת נוספת היא, שבמלחמה יש קורבנות – בין אם מלחמת התקפה היא, ובין אם רק מלחמת הגנה. כשהמלך עירום, יבורך הילד שיאיר את עיניו. אולם כשהילד קורא זאת בעוד המלך לבוש במחלצותיו, גם אם הן אינן מן המשובחות ביותר, כבר מדובר בעלבון לאינטליגנציה, ואף בעלבון למלך. לוין בביקורתו הנוקבת, שהיא חסרת שחר לעיתים רבות מדי, פשוט מראה נטיות ניהיליסטיות ואנרכיזם בגרוש ביכולתו המופלאה לשלול גם את החיובי.
סאטירה טובה אמורה להציב מראה עקומה מול המציאות, אולם כשהמראה משקפת משהו שונה מן המציאות, זאת כבר אינה סאטירה, אלא פרי הבאושים של דמיונו הקודח של לוין.
בדיון שלאחר ההצגה העלו השחקנים את משנתם הפציפיסטית. כלוין, גם הם הטיחו קיתונות של ביקורת בכל, בדגש על המיליטריזם וה"כיבוש". חיילת אחת מחיל החינוך שהייתה בקהל שאלה לגבי פתרונות לבעיות שהעלו השחקנים. היא לא זכתה לקבל תשובה ברורה. גם אני לא זכיתי לקבל שום תשובה מההצגה.
לסיכום, מדובר בערב לויני מאוד בביצוע משובח, שיסב הנאה רבה וחדוות הלקאה עצמית למעריצי לוין ולהם בלבד.
תודה על התגובה!
גלשתי לבלוג שלך ונראה שיש לו פוטנציאל. בהצלחה לך בהמשך הדרך!
יפה. כנס אליי לבלוג אם אתה רוצה לקר
יפה. כנס אליי לבלוג אם אתה רוצה לקרוא על הנושאים שהזכרת מהפרספקטיבה האישית